עם שובם ממשימתם המסוכנת ביריחו, מוסרים המרגלים את הדו"ח הסופי והמעודד שלהם. דבריהם מהווים את המסקנה הברורה העולה מכל קורותיהם, מהניסים שהצילו אותם בדרך ומהמידע שאספו.
הפרשנים מסכימים כי המילה כִּי בפתח דבריהם מקשרת את הפסוק לנאמר לפניו, ומהווה את השורה התחתונה ותכלית הסיפור כולו [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם]. הצהרת המרגלים מורכבת משני חלקים: ההבטחה האלוהית לפיה נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ, ומצבו הנפשי של האויב, לפיו וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ, כלומר נמסו מרוב פחד ואימה, כפי שניכר מבהלת מלך יריחו ומעדותה של רחב [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
סדר הדברים בהצהרת המרגלים מעורר עניין, שכן לכאורה פחדם של יושבי הארץ הוא ההוכחה לכך שה' נתן את הארץ, והיה ראוי להקדימו. אולם, המרגלים דייקו בדבריהם אֶל יְהוֹשֻׁעַ כדי שלא לחזור על חטא המרגלים בדור הקודם. הם לא רצו שישתמע כי אמונתם בניצחון נובעת רק ממה שראו בשטח. לכן, הם הציגו תחילה את מסירת הארץ כעובדה מוחלטת הנשענת על נבואת ה' ליהושע. רק לאחר מכן הוסיפו את פחדם של הכנענים כדבר נוסף שנועד לחזק את לב העם, ולא כהוכחה שעליה מבוססת אמונתם [אלשיך].
ברובד פנימי יותר, בשורת המרגלים טמנה בחובה הבנה רוחנית עמוקה לגבי עיתוי כיבוש הארץ. עד לאותו רגע חל איסור רוחני להשמיד את עמי כנען, שכן נשמות גבוהות וגרים עתידים היו לצאת מהם. ברגע שרחב, שממנה עתידה לצאת שושלת מפוארת של נביאים וכהנים, קיבלה על עצמה את האמונה והתגיירה, הוסרה המניעה הרוחנית. משום כך יכלו המרגלים לבשר בביטחון כי כעת הוסרו כל העכבות, וה' נתן את הארץ בידם לחלוטין [אהבת יהונתן].