השמועות על הניסים שליוו את יציאת מצרים וכיבוש עבר הירדן יצרו הד פסיכולוגי עמוק שהטיל אימה משתקת על יושבי כנען. אף על פי שטרם התרחש מפגש צבאי ישיר, הבשורות על גבורת ה' ועל עוצמתו של צבא ישראל, שאותו יכלו הכנענים לראות מרחוק, הספיקו כדי לשבור את רוחם.
בדבריה, רחב מזכירה שני אירועים מכוננים. הראשון הוא קריעת ים סוף, אירוע כה דרמטי שאף שהתרחש כארבעים שנה קודם לכן, שמעו הגיע עד יריחו. המילה הוביש משמעותה ייבש. קריעת הים לא נועדה רק להציל את ישראל, שהרי ה' יכול היה להעבירם בדרך אחרת מבלי לקרוע את הים. מטרתה הייתה לפרסם בעולם את חיבתו היתרה של ה' לישראל, ולהוכיח שהמכות שניחתו על מצרים לא היו רק עונש על גאוות פרעה, אלא מעשה של אהבה לעמו [חומת אנך].
האירוע השני, הקרוב יותר בזמן ובמקום, הוא הניצחון על שני מלכי האמורי. הפרשנים מסבירים כי המילה החרמתם מציינת השמדה מוחלטת, מוות וכיליון ללא הותרת שריד [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הידיעה שמלחמות ישראל מסתיימות בהשמדה טוטאלית היא זו שגרמה ללבבות הכנענים להימס, שכן הם הבינו שלא ייוותרו מהם ניצולים [אלשיך].
מעבר לרובד הפיזי, יושבי הארץ הבינו שמדובר במערכה רוחנית וקוסמית. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהכנענים זיהו כי ה' פועל במקביל בשני מישורים: תחילה הוא מכניע בשמים את הכוחות הרוחניים של האומות, ולאחר שניטל כוחם של שרי מעלה, הוא מפיל את העמים עצמם בארץ [אלשיך]. יש המוסיפים כי ים סוף ייצג את כוחה של הלבנה, בעוד סיחון ועוג שאבו את עוצמתם מכוח החמה באמצעות לחשים. ניצחונות אלו הוכיחו לילידי כנען שישראל גברו על הכוחות הקוסמיים החזקים ביותר [אהבת יהונתן].
ההבנה שה' שולט בשמים ממעל ובארץ מתחת הביאה לקריסה משולשת באדם הכנעני: גופו קפא ואיבד את כוחו, ליבו איבד את היכולת השכלית למצוא פתרון או תיקון למצב, ורוחו נמוגה לחלוטין מבלי יכולת לחזק את הגוף והלב [אלשיך]. הכרה זו בעליונותו של ה' הובילה אותם גם להבנה פילוסופית עמוקה כי כל מה שמצוי בשמים ובארץ הוא מוגבל, מורכב ובעל התחלה, ולכן בהכרח מעיד על קיומו ואחדותו של בורא עליון שחידש את הכול [אהבת יהונתן].