ברגע של מתח דרמטי והכרעה גורלית, בוחרת רחב להגן על המרגלים הישראלים מפני שלוחי מלך יריחו, וטווה רשת מתוחכמת של הסתרה פיזית והטעיה מילולית. פעולתה המהירה מתרחשת עוד בטרם נכנסו השליחים לביתה, מיד כשהרגישה בסכנה ושמעה את צעקותיהם מבחוץ [רד"ק, אברבנאל].
הכתוב מתאר כי רחב לקחה את שני האנשים וַתִּצְפְּנוֹ – כלומר, הסתירה אותם [מצודת ציון]. הפרשנים עומדים על כך שהפועל נכתב בלשון יחיד למרות שמדובר בשני אנשים, ומציעים לכך מגוון הסברים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שרחב הפרידה ביניהם והחביאה כל אחד במקום מסתור מיוחד ונפרד. פעולה זו הייתה נוחה יותר לביצוע מהיר, מנעה את זיהויים המיידי כזוג המרגלים שחיפש המלך, והבטיחה שאם אחד מהם יתגלה, השני יוכל להינצל ולהימלט. מנגד, יש המפרשים כי מפאת קוצר הזמן היא דחסה את שניהם יחד למקום מחבוא צר ודחוק, כך שהם נחשבו כגוף אחד [רש"י, צאינה וראינה].
גישה מדרשית רווחת מזהה את המרגלים ככלב ופנחס, ומסבירה שפנחס היה במדרגה רוחנית של מלאך ולכן היה בלתי נראה לעין. משום כך, רחב נדרשה להחביא פיזית רק את כלב, ולכן נכתב הפועל בלשון יחיד [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה, אברבנאל]. יש המוסיפים נדבך מעניין ומסבירים שפנחס היה במדרגת מלאך רק בשעות היום, אך בלילה חזר להיות כאדם רגיל. לכן בהמשך הסיפור, כשהחשיך, נאמר "ותטמנם" בלשון רבים, שכן אז נזקקו שניהם למסתור [אהבת יהונתן]. הסבר נוסף לאותה גישה טוען כי תושבי המקום הכירו את פנחס ממלחמת מדין ועלולים היו לזהותו, בעוד שכלב היה אנונימי עבורם, ולכן רק פנחס היה זקוק להסתרה [אהבת יהונתן]. מעבר להסתרה הפיזית, יש שדרשו את לשון היחיד כרמז לכך שרחב הצפינה את הסוד ואת התוכנית עצמה בעורמה [אלשיך, אהבת יהונתן].
הבדל דק קיים בין פעולת ההצפנה כאן לבין ההטמנה שמוזכרת בהמשך הפסוקים. כשהשליחים הגיעו בפתאומיות, לא היה לרחב זמן לכסות את המרגלים לגמרי, אלא רק להעמידם בקרן זווית נסתרת מן העין. רק מאוחר יותר, כשהלכו השליחים, היא יכלה להטמין אותם ממש תחת פשתי העץ שעל הגג [מלבי"ם, אברבנאל].
לאחר שהסתירה אותם, רחב פונה לשליחים ומאשרת את חשדותיהם כדי לרכוש את אמונם. היא אומרת להם כֵּן – כלומר, אמת הדבר [מצודת ציון] – בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים שעליהם אתם שואלים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כדי להסביר מדוע אינה יודעת את זהותם, היא טוענת וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן (מאיזה מקום [מצודת ציון]) הֵמָּה. לפי חלק מהמפרשים, רחב רמזה שהאנשים באו אליה למטרת זנות בלבד, ולכן מיהרו לצאת מיד לאחר מכן, ומטבע הדברים בנסיבות כאלה לא ביררה את זהותם ומקורם [אברבנאל, נחל שורק]. בעורמה מתוחכמת, היא משתמשת דווקא בעובדה שהם התנהגו כמרגלים זרים שלא הסגירו את זהותם, כדי לשכנע את השליחים שהם אכן היו שם אך כבר ברחו, ובכך לזרז אותם לעזוב את ביתה ולצאת למרדף מחוץ לעיר [מלבי"ם, אלשיך].