שובם של המרגלים ממשימתם החשאית ביריחו חותם מסע של סכנה והצלה, ומכשיר את הקרקע לכניסת עם ישראל לארץ. המילים וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים מתארות את יציאתם ממקום המסתור בהר בתום שלושה ימים, וחזרתם אל הדרך המרכזית [רד"ק]. חזרה זו התרחשה בדיוק ביום השלישי, בתוך מסגרת הזמן שהקציב יהושע מראש בטרם חציית הירדן [רלב"ג]. משם המשיכו בדרכם, והמילה וַיַּעַבְרוּ מציינת כי הם חצו את נהר הירדן בחזרה אל מחנה ישראל [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
כאשר הגיעו אל יהושע, וַיְסַפְּרוּ לוֹ את כל פרטי השליחות. דיווח זה לא היה רק תיאור יבש של פני השטח, אלא כלל את פרטי ההסכם והשבועה שנשבעו לרחב, התחייבות שחלה גם על יהושע מאחר שפעלו בשמו וכשליחיו [ביאור שטיינזלץ]. כמו כן, הם שיתפו אותו באופן פרטי בנסים הנסתרים שאירעו להם, כדוגמת התגיירותה של רחב ורוח הקודש ששרתה עליה [חומת אנך].
הפרשנים עומדים על פשר המילה הַמֹּצְאוֹת. המשמעות הפשוטה היא תיאור המאורעות שקרו להם [מצודת ציון]. עם זאת, יש המדייקים כי בניגוד למילה "קורות" המציינת אירוע מקרי שסיבתו אינה ידועה, המונח הַמֹּצְאוֹת מתאר אירועים שסיבתם קרובה וצפויה, שכן גילויים של מרגלים זרים החופרים את הארץ הוא דבר טבעי ומתבקש [מלבי"ם].
גישה נוספת רואה במילה זו ביטוי להשגחה העליונה. המילה רומזת לכך שהטובה "מצאה" וחיפשה אותם. המרגלים נקלעו למצודה רעה ולמצב של סכנת מוות, כאשר שהו בבית שבו מצויים גדולי הארץ וזהותם נחשפה. על פי דרך הטבע, רחב הייתה אמורה להסגיר אותם, אך המציאות התהפכה: הרע הפך לטוב, והיא זו שהצילה אותם וגילתה להם את הפחד שאחז ביושבי הארץ. בניגוד למרגלים ששלח משה, שהוסיפו לדיווח שלהם מסקנה מייאשת, מרגלי יהושע חתמו את תיאור הַמֹּצְאוֹת מתוך אמונה שלמה והכרה ברורה כי ה' נתן את הארץ בידם ואין כל צורך לחשוש מן המלחמה [ראשון לציון].