רחב, המכירה בכך שחורבן העיר יריחו קרב ובא, מבקשת להבטיח את הישרדותה ואת הישרדות משפחתה. לאחר שהסתירה את המרגלים והצילה את חייהם, היא דורשת מהם תמורה והבטחה יציבה לכך שלא ייפגעו בעת כיבוש העיר.
המילה וְעַתָּה אינה רק מילת קישור, אלא מבטאת תזמון קריטי. הפרשנים מסבירים כי רחב מדגישה שיש לפעול כעת, הואיל והדבר ברור שהעיר תיפול [מצודת דוד]. מעבר לכך, הבקשה באה "עתה", בטרם חצו בני ישראל את הירדן ובטרם החלה המלחמה בפועל. עיתוי זה אפשר לרחב לקבל על עצמה את האמונה בה' ולהתגייר, וכך לצאת מכלל האיסור להחיות את יושבי הארץ הכנענים [מלבי"ם, צווארי שלל, חומת אנך]. גישה נוספת מסבירה שהדרישה להישבע "עתה" נועדה למנוע מהמרגלים אפשרות להתחרט מאוחר יותר, או לטעון שהיו אנוסים ולמסור מודעה שתבטל את השבועה [ראשון לציון]. ויש הסוברים כי רחב כלל לא הייתה כפופה לגזירות מלך יריחו משום שלא השתייכה לאומתו, ולכן יכלה לסייע למרגלים מלכתחילה [אהבת יהונתן].
רחב מבקשת: הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּה' כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שניסוח זה אינו מקרי, אלא נועד ליצור שבועה חמורה מבחינה הלכתית שאין לה התרה. רחב מציבה שלושה תנאים המבצרים את השבועה: היא מושבעת על דעתה ("לי"), היא נעשית בשם המפורש ("בה'"), והיא מבוססת על טובה והנאה שהמרגלים כבר קיבלו ממנה. שבועה הנעשית בנסיבות אלו, כלפי אדם שעשה עמך טובה, היא מוחלטת ובלתי ניתנת לביטול [מלבי"ם, צווארי שלל, ראשון לציון, חומת אנך].
הכתוב מציג הבחנה דקה בין ההצלה של רחב עצמה לבין הצלת משפחתה. רחב אינה מבקשת "חסד" עבור עצמה. הפרשנים מסכימים כי הצלתה של רחב היא בבחינת חובה, אמת ומידה כנגד מידה, שכן היא זו שהצילה את המרגלים תחילה. לעומת זאת, המונח חֶסֶד – שמשמעותו עשיית טובה לאדם מבלי שהוא ראוי לה או מבלי שגמל טובה קודם לכן – מופנה אך ורק כלפי משפחתה. רחב טוענת: כשם שאני עשיתי עמכם חסד מבלי שהייתם חייבים לי דבר, כך עשו גם אתם חסד עם בֵּית אָבִי, שאינם חייבים לכם מאומה [רד"ק, מצודת דוד, אלשיך]. בנוסף, מאחר שרחב החייתה שני אנשים, היא סברה שאין זה הוגן שתיוותר בחיים לבדה. בהיעדר בעל וילדים, היא מבקשת שבתמורה להצלת שני המרגלים, ינצלו חייהם של אביה ואחיה במקומם, והיא מדגישה שהיא מבקשת אך ורק את חייהם ולא את רכושם [אברבנאל].
לבסוף, רחב דורשת אוֹת אֱמֶת. משמעות הביטוי היא סימן אמיתי, יציב ומוסכם, שבאמצעותו יזהו בני ישראל את ביתה בעת כיבוש העיר ולא ישלחו בהם יד [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. זהו גם סמל להבטחה כנה ואמיתית מצידם, שלא יכזבו בה ולא יפרו את בריתם [רד"ק, צאינה וראינה, אברבנאל].