ההסכם החשאי בין רחב למרגלים נחתם, ורחב פועלת במקביל הן לשילוחם הבטוח והן להבטחת שלום משפחתה ביום פקודה. הסכמתה לתנאי המרגלים מובעת במילים כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא, כלומר, היא מקבלת את התנאים ומאשרת שכך יהיה [ביאור שטיינזלץ]. מעבר להסכמה עתידית, יש כאן גם אישור משפטי והכרה בכך שהדרך שהציעו היא הנכונה [מצודת דוד]. היא מסכימה שהמרגלים אכן פטורים משבועתם הראשונה שניתנה תחת אונס, ולכן היא משתמשת בלשון הווה "כן הוא" ולא "כן יהיה" [אברבנאל].
לאחר ההסכמה נאמר וַתְּשַׁלְּחֵם. שילוח זה מבטא פרידה בדיבור ובברכת שלום [רד"ק], אך גם פעולה אקטיבית: מאחר שהמרגלים הלכו להסתתר בהר בדיוק על פי העצה שהיא נתנה להם, הכתוב מייחס את ההליכה אליה ומתאר שהיא זו ששילחה אותם [מצודת דוד].
פעולתה האחרונה היא וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן. חוט השני הזה היה למעשה אותו החבל שבאמצעותו הורידה את המרגלים בעד החלון [אברבנאל]. באשר למועד קשירת החוט, קיימת מחלוקת בין הפרשנים. גישה אחת גורסת כי היא לא קשרה את החוט באותו הרגע, אלא הכתוב מקדים ומספר שהיא עשתה זאת בהמשך, כאשר בני ישראל נכנסו לארץ והחלו בכיבוש העיר [רד"ק, מצודת דוד]. לעומתם, פרשנים אחרים סבורים שהיא קשרה את החוט מיד לאחר לכתם. הסיבה לכך היא חכמתה: היא ידעה שמועד הגעת צבא ישראל ליריחו אינו ידוע [ביאור שטיינזלץ], והבינה שאם תמתין ותקשור את החוט רק בזמן המלחמה, אנשי העיר יבחינו בשינוי הפתאומי, יחשדו בה ויהרגו אותה. לכן תלתה אותו מיד כדי שלא ירגישו בדבר [מלבי"ם, אברבנאל].
תליית חוט אדום בחלון לא הייתה מחזה חריג בביתה של רחב. במהלך ארבעים שנות עבודתה כזונה, נהגה רחב לקשור חוט אדום בחלונה בזמן נידתה, כאות לכך שגברים לא יבואו אליה. כעת, החוט שימש מטרה כפולה: סימן מוסכם עבור המרגלים, וכן אמצעי להרחיק ממנה אנשים באותה עת. למעשה, היעדרותם של הגברים מביתה היא זו שהוכיחה לרחב כי פחד גדול נפל על יושבי הארץ וכי "לא קמה עוד רוח באיש", שכן מתוך פחדם אבדה תאוותם. פעולות ההצלה של רחב באמצעות החבל והחלון, יחד עם חזרתה בתשובה, גיורה ובקשת הסליחה שלה מאת ה', זכו לשכר עצום: היא נישאה ליהושע בן נון, ומזרעה יצאו שמונה נביאים [צאינה וראינה].