רחב מפעילה תחכום פסיכולוגי רב כדי להטעות את שליחי מלך יריחו. במקום להכחיש את בואם של המרגלים, היא מאשרת את החשדות נגדם, מזדהה כביכול עם סכנת הריגול, ובכך רוכשת את אמון השומרים ומשכנעת אותם לצאת למרדף שווא הרחק מביתה [אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
בדבריה, רחב מציינת כי וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ, כלומר, המרגלים יצאו בדיוק בעת שחשך היום והשערים עמדו להינעל [מצודת דוד, רד"ק]. שעות החשכה אינן זמן מקובל לכניסה ויציאה מהעיר [ביאור שטיינזלץ], ורחב משתמשת בעובדה זו כהוכחה ניצחת עבור השומרים: היא טוענת שאילו היו אלה אנשים תמימים, הם היו עוזבים באור יום. העובדה שחמקו בחשכה מבלי להדליק אבוקה, ממש לפני סגירת השערים, מעידה בבירור כי הם בורחים ונמלטים [מלבי"ם, אלשיך].
כאשר היא אומרת לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ, היא מבהירה שאינה יודעת לאיזה מקום פנו [מצודת ציון], שכן כשם שהעלימו את המקום שממנו באו, כך הסתירו את יעד מנוסתם [מלבי"ם]. כדי להקדים את שאלת השומרים מדוע לא יצאה החוצה כדי להביט לאיזה כיוון ברחו, רחב מסיימת את המשפט במילה הָאֲנָשִׁים. בכך היא רומזת שאין זה ראוי לאישה לצאת לבדה בחשכה בעקבות קבוצת גברים, מחשש שמא תעורר חשד כלפי עצמה [אלשיך].
לבסוף, היא מאיצה בהם: רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם. רחב נוטעת בהם ביטחון שהמרגלים יצאו רק לפני זמן קצר ולא הספיקו להתרחק, ולכן אם יזדרזו ולא יתעצלו, בוודאות יצליחו ללכוד אותם [מצודת דוד, מלבי"ם, אלשיך].