יהושע, פרק ב׳, פסוק ה׳

קרה לכם פעם שהייתם צריכים לחשוב ממש מהר כדי להגן על סוד חשוב? רחב הייתה צריכה להטעות את השומרים של מלך יריחו שחיפשו את המרגלים. במקום להגיד שהיא בכלל לא ראתה אותם, היא עשתה משהו חכם מאוד: היא הסכימה איתם שהמרגלים אכן היו אצלה, וכך גרמה לשומרים לסמוך עליה. היא סיפרה להם כי וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ, כלומר שהמרגלים יצאו בדיוק כשירד הערב ושערי העיר עמדו להינעל. היא הסבירה לשומרים שאנשים תמימים לא עוזבים את העיר בחושך מוחלט בלי להדליק אש, ולכן ברור שהם מיהרו לברוח. לאחר מכן היא אמרה לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ, כדי להבהיר שהיא לא יודעת לאיזה כיוון הם פנו. כדי שהשומרים לא ישאלו למה היא לא יצאה החוצה כדי לבדוק לאן הם ברחו, היא השתמשה במילה הָאֲנָשִׁים. כך היא רמזה להם שזה פשוט לא מתאים שאישה תצא לבדה בחושך כדי לרדוף אחרי קבוצת גברים. בסוף, כדי להרחיק את השומרים מהבית שלה, היא עודדה אותם ואמרה: רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם. היא נתנה להם ביטחון שאם רק יזדרזו, הם בטוח יצליחו לתפוס אותם, וכך למעשה שלחה אותם לחפש במקום אחר לגמרי.