רגע לפני היציאה אל החופש, כשהם תלויים מחוץ לחלונה של רחב, עוצרים המרגלים כדי להגדיר מחדש את גבולות ההסכם ביניהם. מעמד זה נועד להבטיח כי הבטחתם תשמר במלואה, מבלי שיעמדו בסכנה של הפרת שבועה או פגיעה בציווי האלוהי.
הפרשנים נחלקים בשאלת משמעות ההכרזה של המרגלים, וניתן לזהות במקורות שתי גישות מרכזיות להבנת מעמד השבועה.
הגישה הראשונה רואה בדברי המרגלים הבהרה והצבת תנאים לשבועה הקיימת. לפי קו מחשבה זה, האמירה נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מבטאת את רצונם של המרגלים להיות נקיים ופטורים מעוון של ביטול שבועה בעתיד [מצודת דוד, רלב"ג]. כדי שלא יכשלו בהפרת הנדר, הם מבהירים שהאחריות עוברת אל רחב, והשבועה תלויה בכך שהיא תבצע את האות שייקבע לה [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, אילו השבועה הייתה נותרת ללא תנאי, המרגלים היו עלולים למצוא את עצמם מחויבים להציל את כל תושבי יריחו שיטענו לקרבה משפחתית לרחב, דבר העומד בסתירה מוחלטת לציווי התורה להחרים את יושבי הארץ. לכן, הם נדרשו להגביל את ההצלה אך ורק למי שישהה בתוך הבית המסומן [רלב"ג].
מנגד, גישה שנייה מציעה קריאה משפטית ודרמטית יותר של האירוע, ומסבירה מדוע בחרו המרגלים לדבר דווקא עכשיו, לאחר שירדו בעד החלון, ולא קודם לכן כשהסתתרו על הגג. כאשר רחב השביעה אותם לראשונה, הם היו נתונים לחסדיה ובסכנת חיים, והכלל הוא ששבועה הנעשית באונס אינה תקפה מבחינה הלכתית. לכן, ברגע שיצאו מחוץ לעיר ועמדו ברשות עצמם, הם מכריזים נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ מתוך כוונה לומר שהם משוחררים משפטית מהשבועה הראשונה והמוחלטת שנכפתה עליהם. כעת, מתוך בחירה חופשית, הם כורתים עמה ברית חדשה ומטילים בה תנאים ברורים [מלבי"ם, אברבנאל]. למרות שהיו פטורים מהשבועה עקב האונס, הם בחרו לקיים עמה חסד כדי להפגין את צדקתם וקדושתם של עם ישראל [אהבת יהונתן].
הפרשנים מצביעים גם על דקויות לשוניות בפסוק, השופכות אור על המאורע:
המרגלים אומרים מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה, תוך שימוש בלשון זכר ("הזה") עבור מילה בנקבה ("שבועה"). יש המבארים כי המילה הַזֶּה מתייחסת לעצם ה"דבר" של השבועה, שהוא לשון זכר. בנוסף, אף שהפסוקים הקודמים לא תיארו במפורש טקס של שבועה, עצם הסכמתם לדרישתה באמירת "נפשנו תחתיכם למות" נחשבת לקבלת השבועה [רד"ק].
לעומת זאת, יש הדורשים את לשון הזכר החריגה, כמו גם את הניקוד החריג של המילה הִשְׁבַּעְתָּנוּ (בקמץ תחת האות ת', במקום בחיריק), כרמזים לכוח, לתוקף ולאונס שבהם הושבעו המרגלים בתחילה, מה שמצדיק את השתחררותם ממנה [מלבי"ם]. ניקוד זה מוסבר גם מבחינה דקדוקית כשינוי תנועה הנובע מהפסק בדיבור [רד"ק]. כמו כן, המילה נְקִיִּם נכתבה בכתיב חסר ללא האות י' של לשון הרבים, אך האות י' השורשית הודגשה כדי להשלים את החסר [רד"ק].