יהושע, פרק ב׳, פסוק ד׳

מיד כשזיהתה את הסכנה ובטרם נכנסו שליחי המלך, מיהרה רחב לקחת אֶת־שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים ולהסתיר אותם בקרן זווית. פעולה זו מתוארת במילה וַתִּצְפְּנוֹ בלשון יחיד, שכן מפאת קוצר הזמן היא דחסה אותם יחד למקום מחבוא צר, או לחלופין הפרידה ביניהם למקומות מסתור שונים כדי להגדיל את סיכויי הישרדותם אם יתגלו. כדי לרכוש את אמון השליחים היא מאשרת כי כֵּן, אמת הדבר שבָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים שעליהם הם שואלים. עם זאת, היא טוענת וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן, כלומר מאיזה מקום, הֵמָּה, בטענה שבאו אליה לזנות בלבד ומיהרו לעזוב. בעורמה זו היא מנמקת מדוע לא ביררה את זהותם ומשכנעת את השליחים לצאת מיד למרדף מחוץ לעיר.