זעקתם של בני ישראל אל ה' מורכבת מהודאה בחטא הכוללת שני מרכיבים: עזיבת ה' ועבודת הבעלים. הפרשנים מתמקדים במשמעותה של תוספת האות וי"ו במילים וְכִי עָזַבְנוּ וכן וַנַּעֲבֹד, ומציעים שתי כוונות שונות העומדות מאחורי דברי העם.
גישה אחת רואה במשפט זה הודאה על חטא כפול. האות וי"ו במילה וְכִי מוסיפה על האות וי"ו במילה וַנַּעֲבֹד, ולהפך. כלומר, בני ישראל מתוודים על שתי רעות נפרדות שעשו במקביל: הם גם עזבו את ה', וגם עבדו את הבעלים [מצודת דוד].
לעומת זאת, יש המפרשים את האות וי"ו במילה וְכִי כמיותרת לכאורה, ומסבירים כי היא נאמרת בלשון תמיהה. לפי פירוש זה, בני ישראל אכן מודים שחטאו, אך טוענים שלא נטשו את האמונה לגמרי והם שואלים: "וכי באמת עזבנו את אלוהינו כדי לעבוד את הבעלים?". לטענתם, הם מעולם לא התכוונו לעזוב את ה' לחלוטין, אלא רק השתמשו בבעל כמתווך וכאמצעי מקשר בינם לבין ה' [מלבי"ם].