עם מותו של מנהיג, מוצאים עצמם שבטי ישראל תחת מתקפה פתאומית, מוחצת וממושכת מצד בני עמון. אף על פי שעמון הייתה ממלכה קטנה, היא התאפיינה בארגון רב, שאפשר לה לגבור על ישראל ולכבוש את ארץ הגלעד הסמוכה אליה [ביאור שטיינזלץ].
הפעלים וַיִּרְעֲצוּ וכן וַיְרֹצְצוּ מבטאים שניהם עניין של מכה חזקה ושבירה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. כהערת אגב הנוגעת למבנה הספר, המילה וַיִּרְעֲצוּ מהווה את נקודת האמצע המדויקת של ספר שופטים מבחינת מניין הפסוקים [מנחת שי].
הפרשנים עומדים על קושי תחבירי ורעיוני בתיאור זמנה של הצרה: כיצד ניתן לומר שהשבירה התרחשה בַּשָּׁנָה הַהִיא ומיד לאחר מכן לציין שהיא נמשכה שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה? תחילה, מוסכם כי השנה ההיא היא השנה שבה מת השופט יאיר [רש"י, מצודת דוד]. באשר לשילוב הזמנים, גישה אחת מסבירה כי הכוונה היא שהשעבוד החל מאותה שנה והלאה, או שיש לקרוא את הפסוק כאילו חסרה בו אות ו' חיבור, כלומר: בשנה ההיא וכן במשך שמונה עשרה שנה [רד"ק].
גישה אחרת מעמיקה במשמעות הרעיונית של כפילות הזמנים, ומסבירה כי הפסוק בא להדגיש את אופיו החריג של השעבוד. בניגוד לכיבושים אחרים שהתרחשו בהדרגה, כאן נענשו ישראל באופן מיידי. כבר באותה שנה ראשונה נחתה עליהם מלוא עוצמת השבירה בבת אחת, והמשיכה באותה חומרה במשך שמונה עשרה שנים ברציפות [מצודת דוד, מלבי"ם].
בסופו של הפסוק, המילים אֶת כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן באות לדייק ולהגדיר מי הם "בני ישראל" שהוזכרו בתחילתו. השעבוד לא פגע בכלל העם, אלא כוון ספציפית אל השבטים שהתגוררו בעבר הירדן המזרחי, הלא הם ראובן, גד וחצי שבט מנשה, שהיו שכניהם הגאוגרפיים של בני עמון [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].