לאחר שבני ישראל מבצעים צעדים מעשיים של חזרה בתשובה, מתרחש שינוי דרמטי במציאות הרוחנית וביחסו של ה' לסבלם. המהלך נפתח בכך שוַיָּסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִקִּרְבָּם וַיַּעַבְדוּ אֶת ה', שכן תשובה אמיתית מורכבת משני תנאים מהותיים: סור מרע על ידי עזיבת החטא, ועשה טוב דרך עבודת ה' [אברבנאל].
החלק השני של הפסוק, וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל, מציג אתגר פרשני ותיאולוגי, שכן הוא מייחס לה' תכונות אנושיות, דבר שאף גרם לתרגום יונתן להימנע מלתרגם מילים אלו. הפרשנים מציעים מספר גישות מרכזיות להבנת הביטוי.
הגישה הראשונה מסבירה כי התורה מדברת בלשון בני אדם ומתארת את רחמיו של ה'. המילה נפשו מתייחסת לה', והמשמעות היא שכביכול לא היה בו עוד מקום לסבול ולהכיל את הצער על ייסורי ישראל, והוא פשוט לא יכול היה לראות עוד בסבלם [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
גישה שניה מפרשת את המילה נפשו במשמעות של רצון, ואת המילה וַתִּקְצַר מלשון סיום והפסקה. כלומר, בתחילה רצה ה' להרבות את ייסוריהם בגלל חטאיהם הרבים, אך בעקבות תשובתם פסק רצונו מלהענישם, והוא החליט לקצר את סבלם כך שהאויב לא יוסיף להתקדם ולהכות בהם [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם]. לפי הבנה זו, האות ב' במילה בַּעֲמַל משמשת כמו האות מ', כלומר רצונו פסק מלהגדיל את עמלם [רד"ק].
מנגד, יש המפרשים את קוצר הרצון באופן הפוך: רצונו של ה' להושיע אותם תשועה שלמה הוא זה ש"קצר" והוגבל. זאת משום שעם ישראל הלאה כביכול את ה' בחזרתו החוזרת ונשנית לחטא, או משום שהמילה בַּעֲמַל מתייחסת לשקר ולעבודה הזרה שבהם בחרו [רלב"ג].
גישה ייחודית נוספת פותרת את הקושי התיאולוגי על ידי העתקת המוקד מה' אל העם. לפי פירוש זה, המילה נפשו אינה מתייחסת לה' כלל, אלא לישראל. הפסוק בעצם מונה שלושה דברים שונים שעוררו יחד את רחמי השמיים: הסרת אלוהי הנכר, עבודת ה', והעובדה שנפשם של ישראל עצמם קצרה, כלומר פקעה סבלנותם והם נשברו מתוך קושי השעבוד והייסורים [אברבנאל].