התארגנות צבאית של בני עמון למלחמה מובילה להתאספות נגדית של בני ישראל. המילה וַיִּצָּעֲקוּ מתארת פעולת אסיפה שנעשתה על ידי קול קורא או כרוז שהזעיק את העם למערכה [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
צבא עמון התכנס כדי לכבוש את הגִּלְעָד, העיר שנלכדה בעבר על ידי בני מכיר בן מנשה [רד"ק]. עם זאת, מהלך זה נתפס כהתערבות מאת 'ה; בני עמון כבר חצו קודם לכן את הירדן כדי להילחם בשבטי יהודה ובנימין, אך נסוגו חזרה אל הגלעד, אזור שבו ממילא לחצו את ישראל במשך שמונה עשרה שנה, ובכך נמנעה התפשטות המלחמה והרס לכלל השבטים [מלבי"ם].
מנגד, בני ישראל התאספו כדי להגן על הגלעד וקבעו את מחנם במִצְפָּה, שהייתה מקום מכובד ומקודש עוד מימי יהושע [ביאור שטיינזלץ]. ייתכן כי התארגנות זו של ישראל החלה עוד קודם לכן, כבר בשלב שבו חצו בני עמון את הירדן [מלבי"ם].
למרות ההיערכות ההדדית, המפגש לא הוביל להתנגשות צבאית מיידית. כאשר בני עמון ראו את צבא ישראל נערך מולם במצפה, הם נמנעו מקרב ושבו לארצם. עובדה זו מסבירה מדוע בהמשך הסיפור יפתח הגלעדי נאלץ לשלוח מלאכים ולהילחם בבני עמון בתוך ארצם שלהם, שכן הם כבר עזבו את שטח הגלעד [רד"ק, אברבנאל]. אף על פי שבני עמון נסוגו, אנשי גלעד הבינו כי האויב עתיד לשוב במהרה. הם החלו להכין את עצמם למלחמה, אך נותרו ללא שר צבא שינהיג אותם, שכן איש לא העז לקחת על עצמו את הפיקוד מתוך פחד מפני המערכה [אברבנאל].