תארו לעצמכם מצב שבו שתי קבוצות עומדות זו מול זו, וכל אחת מחכה לראות מה השנייה תעשה. זה בדיוק מה שקרה כאשר צבא בני עמון התארגן למלחמה. בהתחלה הם רצו לתקוף אזורים רחוקים יותר, אבל ה' שמר על שאר השבטים וגרם לאויבים לסגת אל הגִּלְעָד, אזור שבו הם כבר הציקו לישראל תקופה ארוכה.
כשהישראלים הבינו שיש סכנה, הם היו חייבים לאסוף צבא מהר. המילה וַיִּצָּעֲקוּ מתארת איך הם עשו את זה: כרוז עבר והשמיע קול זעקה חזק כדי להזעיק את כולם לבוא מיד להגן על הארץ. בני ישראל התאספו והקימו את המחנה שלהם במִצְפָּה, שהיה מקום חשוב וקדוש עוד מימי יהושע.
עכשיו שני הצבאות עמדו מוכנים, אבל למרבה ההפתעה, לא היה שום קרב. ברגע שבני עמון ראו את צבא ישראל נערך מולם, הם החליטו לוותר וחזרו לארץ שלהם. למרות שהאויב עזב, אנשי הגלעד ידעו שהשקט הזה לא יימשך זמן רב ושהם חייבים להתכונן למלחמה אמיתית. אבל אז הם גילו שיש להם בעיה גדולה מאוד: כולם כל כך פחדו מהמלחמה הקרבה, עד שאף אחד לא העז לקחת על עצמו את הפיקוד ולהיות שר הצבא שינהיג אותם.