ההידרדרות הרוחנית של העם מגיעה בשלב זה לנקודת שפל חמורה, המתאפיינת באימוץ נרחב של אלוהויות זרות. לאחר תקופה של נאמנות יחסית, העם שוקע מחדש בעבודה זרה ומאמץ מגוון רב של פולחנים מהתרבויות השכנות.
המילה וַיֹּסִפוּ מצביעה על חזרה לסורם. הוספה זו נובעת מכך שבמהלך חייהם של השופטים הקודמים העם עבד את ה', ורק כעת חזר לעשות את הרע [מלבי"ם]. הכתוב מפרט רשימה ארוכה של אלילים, המעידה על ההשפעה העמוקה של עמי הסביבה על ישראל [ביאור שטיינזלץ], עד כדי כך שניתן למנות בפסוק זה בדיוק שבע עבודות זרות שונות שאותן אימצו [רש"י].
שיאו של הניתוק משתקף במילים וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' וְלֹא עֲבָדוּהוּ. הפרשנים מסכימים כי כפילות זו באה להדגיש נטישה טוטאלית מכל וכל. בניגוד לתקופות אחרות שבהן ישראל ניסו לשלב בין האמונות והעניקו לה' מקום לצד האלילים, הפעם הניתוק היה מוחלט. העם לא עבד את ה' אפילו בשותפות או כנספח לאותם אלילים, אלא הפנה את כל עבודתו ופולחנו אך ורק לעבודות הזרות, תוך עזיבה גמורה של ה'.