תגובתו של ה׳ לזעקת בני ישראל מגיעה כתוכחה היסטורית, המזכירה להם את חסדי העבר כדי להדגיש את כפיות הטובה שלהם מחד, ואת כוחו להושיעם מאידך.
על המילים וַיֹּאמֶר ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מסכימים רוב הפרשנים כי דבר ה׳ לא נאמר לעם באופן ישיר, אלא הועבר אליהם באמצעות נביא. מטרת המסר הנבואי הייתה להוכיח את העם ולהודיעם בבירור על חטאיהם, כדי שלא יוכלו לטעון שלא חטאו [מלבי"ם].
כאשר ה׳ מזכיר את ההצלה מִמִּצְרַיִם, הכוונה היא לשחרור מתוך קושי השעבוד המצרי [מצודת דוד]. אזכור זה פותח רשימה של אומות שמהן ניצל העם. רשימה זו, הממשיכה גם בפסוק הבא, כוללת שבע ישועות שונות. מספר זה אינו מקרי, אלא בא כנגד שבע עבודות זרות שונות שבני ישראל חטאו בעבודתן באותה תקופה [רש"י].
הזכרת האומות בפסוק מעוררת קושי כרונולוגי, שכן באותה עת בני ישראל עדיין סבלו מלחצם של בְּנֵי עַמּוֹן ושל פְּלִשְׁתִּים וטרם נושעו מידם. משום כך, יש לקרוא את הדברים כהשוואה בין העבר להווה: ה׳ מבהיר לישראל כי כשם שהציל אותם בימי קדם ממצרים ומן האמורי, כך יש ביכולתו המלאה להושיע אותם גם עתה מידם של בני עמון ופלשתים הלוחצים אותם בהווה [מלבי"ם].