איכה, פרק ב׳, פסוק י׳

שבר החורבן מקיף את כל שדרות העם, כאשר המנהיגים וזִקְנֵי בַת צִיּוֹן מתאבלים ויֵשְׁבוּ לָאָרֶץ כשהם שותקים ומחרישים, שכן הם יִדְּמוּ מתוך ייאוש מוחלט מכך שתפילותיהם אינן מועילות. כאות אבל הם הֶעֱלּוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם וכן חָגְרוּ שַׂקִּים בניסיון לעורר את זכות האבות, אך ייתכן כי ישיבה והשתקה זו נכפו עליהם באכזריות מידי האויב, כעונש על שהתרשלו בלימוד ובהדרכת הדור. הטרגדיה ניכרת גם אצל בְּתוּלֹת יְרוּשָׁלִַם, בין אם אלו נערות המבכות את אהוביהן ובין אם אלו הצדיקים הטהורים מחטא. יחד עם הזקנים, גם הן הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן, פעולה המתארת את הרכנת ראשן מטה באבל או את גרירת שערן בעפר על ידי האויב.