שבר החורבן מקיף את כל שדרות העם, מן המנהיגים הוותיקים ועד לצעירים, ומתבטא בשתיקה רועמת ובפעולות אבלות פיזיות וקשות. על פי הפשט, הזקנים והצעירים מתאבלים יחד [ביאור שטיינזלץ], כאשר הזקנים יושבים על הארץ, ויִדְּמוּ – כלומר, שותקים ומחרישים. המקונן, ירמיהו, קורא להם לנהוג באבלות משום שכוחותיו שלו כבר כלו מבכי ואין לו עוד כוח להתאבל בעצמו [חומת אנך]. המילה רֹאשָׁן מתפרשת כפשוטה, שהורידו את ראשם לארץ, או שמדובר ספציפית בשער ראשם [אבן עזרא].
חלק ניכר מהפרשנים מתעכבים על כך שהמילים יֵשְׁבוּ ויִדְּמוּ מנוסחות בלשון עתיד או ציווי, ולא בלשון עבר. מכך הם לומדים שישיבה זו לא הייתה פעולת אבלות מרצון, אלא גזירה אכזרית של האויב. נבוכדנצר מלך בבל אילץ את הזקנים – חברי הסנהדרין – לשבת על הארץ תוך שהוא שומט את הכרים מתחתיהם ומשתיק אותם [תורה תמימה, לחם דמעה]. הרקע לכך היה דרישתו של נבוכדנצר מהסנהדרין לפרש לו את התורה. כאשר הגיעו להלכות נדרים, הבין המלך כי החכמים יכלו להתיר למלך צדקיהו את שבועת הנאמנות שנשבע לו. בזעמו, הוא הוריד אותם מכיסאות הזהב שלהם, השליך אותם לארץ, קשר את שערות ראשם לזנבות סוסיו וגרר אותם באכזריות מרובה [רש"י, צאינה וראינה, תורה תמימה].
מדוע באה עליהם השפלה נוראה שכזו? הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שזהו עונש ישיר על עוון ביטול תורה. מכיוון שהזקנים לא הדריכו את דורם והתרשלו בלימוד התורה לצעירים, הם נענשו בכך שהושתקו בכוח [פלגי מים, אלשיך]. בניגוד לדוד המלך שישב על הארץ כדי לעסוק בתורה, זקנים אלו יושבים על הארץ כשהם דוממים וריקים ממנה [אלון בכות].
בצרתם הגדולה, ניסו הזקנים לעורר את זכות האבות: המעשה שבו הֶעֱל֤וּ עָפָר֙ עַל־רֹאשָׁ֔ם נועד להזכיר את זכותו של אברהם שאמר "ואנכי עפר ואפר", והעובדה כי חָגְר֖וּ שַׂקִּ֑ים נועדה להזכיר את יעקב ששם שק במותניו [לחם דמעה, אלון בכות]. אולם, זכות זו לא עמדה להם משום שלא הישירו את בני דורם. בסופו של דבר, שתיקתם נובעת מייאוש מוחלט, מתוך הבנה שכל תפילותיהם ומעשי האבלות שלהם כבר אינם מועילים והם נותרו ללא מענה [לחם דמעה].
זהותן של בְּתוּלֹ֖ת יְרוּשָׁלָֽ͏ִם זוכה למספר פירושים. יש המסבירים כי מדובר בנערות ממש, המבכות את מותם של הבחורים שהיו מיועדים להן, אשר מתו בעוון מחדלם של הזקנים [אלשיך], או נערות שנגררו אף הן באכזריות על ידי האויב [תורה תמימה]. מנגד, יש המפרשים זאת כביטוי מטפורי המכוון כלפי הצדיקים הגמורים או חברי הסנהדרין, שהיו נקיים מחטא כבתולות, או כרמז לזכותו של יצחק שלא טעם טעם חטא. הטרגדיה מודגשת בכך שאפילו צדיקים טהורים אלו נלכדו בעוון הדור והורדו לארץ [תורה תמימה, פלגי מים, אלון בכות]. פירוש נוקב נוסף מציע כי המילים הֶעֱל֤וּ עָפָר֙ עַל־רֹאשָׁ֔ם כלל אינן מתארות את פעולת הזקנים, אלא מופנות כציווי לניצולים – שעתידים לקבור את אותם זקנים ולהעלות עפר על קברם [אלשיך].