רגע חורבן ירושלים מלווה בשמחה לאיד חסרת מעצורים מצד אומות העולם, החוגגות את מפלתה של העיר תוך הפגנת איבה עמוקה.
המילה פָּצוּ משמעותה פתחו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. פעולה זו מסמלת את הרגע שבו השנאה שהייתה חבויה בלב האויבים פרצה החוצה בגלוי [לחם דמעה]. פתיחת הפה של אומות העולם מבטאת גם תמורה רוחנית: כאשר ישראל פורקים את עול התורה וקולם נחלש, קולן של אומות העולם מתגבר ותופס את מקומו [אלון בכות].
הפרשנים עומדים על כך שבפרק זה, האות פ"א מקדימה את האות עי"ן בסדר האלף-בית. הגישה המרכזית מסבירה זאת בכך שהאויבים מיהרו לומר בפיהם (פ"א) את מה שעדיין לא ראו בעיניהם (עי"ן) [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה]. פירוש נוסף מציע כי ההקדמה מרמזת לכך שהאויבים פצו את פיהם ופעלו נגד ישראל עוד בטרם ה׳ ביצע את תוכניתו [לחם דמעה].
הביטוי שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ־שֵׁן מתאר קולות של כעס, לעג ואיבה [ביאור שטיינזלץ]. בדרך כלל מובטח ששיני הרשעים יישברו, אך בזמן הגלות המצב מתהפך והם חורקים את שיניהם על ישראל [אלון בכות].
קריאת הניצחון בִּלָּעְנוּ משמעותה "השמדנו" [ביאור שטיינזלץ], והיא משקפת את חומרת העונש שהכה בישראל בחודש אב, המזל שלו הוא אריה הבולע את טרפו [פלגי מים, אלון בכות].
קיימת מחלוקת מעניינת לגבי מניעיהם של האויבים בקריאה זו. גישה אחת סבורה כי האויבים מתגאים בכוחם וטוענים שהם אלו שהחריבו את העיר, תוך התעלמות מכך שה׳ הוא שעשה זאת [לחם דמעה]. מנגד, יש המפרשים שחריקת השיניים נובעת מתסכול: האויבים רצו לכלות את זעמם ולהחריב את המקדש בעצמם, אך ה׳ הקדים אותם והחריב את הבית. לכן הם אומרים בִּלָּעְנוּ כדי לנכס לעצמם את ההצלחה כלפי חוץ, אך חורקים שיניים משום שרצונם המקורי לא התממש בידיהם [נחל אשכול].
פירושים נוספים למילה בִּלָּעְנוּ מציעים כי האויבים מודים ש"בלעו" והשחיתו גם את עצמם כשספגו אבדות כבדות במלחמה מול גבורי ישראל, אך השמחה על הניצחון גוברת על הכאב [לחם דמעה]. לחלופין, חריקת השיניים מעידה על כך שעל אף שבלעו והשחיתו, הם אינם מסתפקים בכך וזוממים מחדש להשמיד את ישראל כליל [לחם דמעה].
בסיום הפסוק מכריזים האויבים: אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ. המילה אַךְ באה למעט ולדייק: אמנם האויבים ניצחו והחריבו עמים אחרים בעבר, אך יום מפלתה של ירושלים הוא היום המיוחד והספציפי שאליו ציפו יותר מכל [לחם דמעה]. הם ידעו שזמן זה בשנה מועד לפורענות עבור ישראל, כאשר המילה מָצָאנוּ מתייחסת לחורבן הבית הראשון, והמילה רָאִינוּ לחורבן הבית השני [אלון בכות]. לבסוף, יש המפרשים שהאויבים מודעים לכך שה׳ עתיד להעניש אותם על שמחתם לאיד, אך הם בוחרים להתעלם מהעתיד ולהתמקד אך ורק בהווה, בשמחת היום הזה [לחם דמעה].