חורבנה של ירושלים משתקף מתוך ניגוד עמוק בין גורלם של המבנים הפיזיים של העיר ובית המקדש, לבין גורלה של ההנהגה האנושית והרוחנית. בעוד שחלקיו הדוממים של המקדש זכו להצלה פלאית, המנהיגים – המלך, השרים והנביאים – ספגו את מלוא כובד הגלות, והותירו את העם בשממון רוחני מוחלט, ללא הדרכה, חזון או נחמה.
טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ
שערי בית המקדש נעלמו ושקעו אל תוך האדמה, כך שפסקו מלשמש בייעודם [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שטביעת השערים לא הייתה חורבן, אלא נס של הצלה. השערים שקעו בארץ כדי שלא ייפלו בידי האויבים ולא תשלוט בהם אומה זרה. זכות זו עמדה להם משתי סיבות: או משום שהם היו מעשה ידיו של דוד המלך, ויצירותיו של צדיק אינן בטלות לעולם, או משום שבעת שלמה המלך הם חלקו כבוד לארון הברית ונשאו את ראשיהם כדי לאפשר לו להיכנס להיכל.
יש הסוברים כי השערים לא שקעו עמוק באדמה, אלא רק מעט, אך באורח פלא הם נעלמו מעיני החופרים שחיפשו אותם [מנחת שי]. מסורת מדרשית אחרת קושרת את טביעת השערים לעדתו של קורח שנבלעה באדמה. כאשר השערים שקעו בארץ הם הגיעו אל קורח ועדתו, והדבר נטע בהם אמונה ונחמה: כשם שהשערים נבלעו בארץ אך עתידים לעלות בחזרה, כך גם ה"אובדן" שלהם אינו נצחי, והם עתידים לעלות עמם [נחל אשכול].
ברובד האלגורי, המילה "שעריה" מכוונת לתלמידי החכמים והצדיקים שבירושלים (ה"שערים המצוינים בהלכה"). הקב"ה עשה עמם חסד, ובמקום למסור אותם בידי הכשדים, הם מתו מיתה טבעית ונקברו ("טבעו") בארץ [לחם דמעה]. לחלופין, השערים מסמלים את עיקרי התורה, שטבעו ונשכחו לאחר שהעם עבר על איסורים חמורים [אלון בכות].
אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ
הקב"ה בעצמו [אבן עזרא] הוא ששבר את בריחי השערים. שבירה זו נועדה לאפשר לשערים לטבוע בארץ ללא עיכוב [פלגי מים], או משום שפשוט סגרו ונעלו את השערים הללו ללא שימוש [ביאור שטיינזלץ]. לפי הפירוש האלגורי, ה"בריחים" מסמלים את האנשים הפריצים שניסו לשלוט על תלמידי החכמים (השערים), ואותם הקב"ה איבד ושיבר לחלוטין [לחם דמעה]. בגישה נוספת, הבריחים הם הסייגים והגדרות של התורה, שברגע שנשברו – הובילו את העם לחטא [אלון בכות].
מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה
בניגוד מוחלט לשערים שניצלו, ההנהגה האנושית יצאה לגלות. מתוך הפירושים עולה מעין תלונה של עם ישראל: מדוע נגרע חלקם של המלך והשרים מחלקם של שערי העץ? מדוע השערים ניצלו מטומאת האויב ושקעו בארץ, ואילו גדולי האומה הוגלו ונמסרו בידי זרים? התשובה האלוהית טמונה במילים אֵין תּוֹרָה. השערים חלקו כבוד לארון ולתורה ולכן ניצלו, אך המלך, השרים והעם זלזלו בתורה, למדו אותה כסיפורי חולין ללא כוונה, ולא בירכו עליה. ביטול תורה זה הוא שהוביל לגלותם [אלשיך, פלגי מים, נחל אשכול, לחם דמעה].
למילים אֵין תּוֹרָה משמעויות נוספות:
ראשית, אין עוד בנמצא מי שיורה הלכה וידריך את העם [רש"י, צאינה וראינה]. שנית, המנהיגים גלו לתוך אומות אכזריות שאין בהן דת, חוק ומשפט, וכידוע אין נחמה למי שנופל בידיים של אומה חסרת שכל ודת [לחם דמעה, חומת אנך]. בנוסף, הפסוק מלמד כי ההתערבויות בגויים משכיחות את התורה, מה שמוכיח את הכלל שאין לחפש תורה אצל אומות העולם [תורה תמימה]. עם זאת, הקב"ה בכוונה הוציא מתוך הגויים גדולי תורה (כדוגמת שמעיה ואבטליון שהיו גרים) כדי להוכיח לאומות העולם שגם הם יכלו להבין את סודות התורה לו רק היו מטים את לבם לכך [אלון בכות].
גַּם־נְבִיאֶיהָ לֹא־מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'
השממון הרוחני מקיף גם את הנבואה. המנהיגים גלו, ומי שנותר אינו מסוגל לספק כל נחמה [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים חלוקים האם מדובר בנביאי אמת או שקר: יש המפרשים כי נביאי האמת פסקו מלקבל נבואות מאת ה', ויש המסבירים כי מדובר בנביאי השקר והחוֹזִים בכוכבים, שכל תחזיותיהם וחשבונותיהם הכזיבו ולא התגשמו [תורה תמימה, לחם דמעה]. טעם נוסף לכך שנביאי השקר לא מצאו חזון הוא שסמוך לחורבן התבטלה העבודה הזרה בעולם, ולכן כוחות הטומאה שמהם שאבו את נבואתם פסקו מלפעול [אלון בכות].
פירוש עמוק נוסף מסביר כי המילה חָזוֹן מתייחסת ספציפית לנבואה קשה ומייסרת. העם לא יכול היה לטעון שביטל תורה משום שהיה שרוי בעצבות ובחרדה מנבואות הזעם. הפסוק מעיד כי הנביאים לא מצאו "חזון" קשה מה', אלא ניבאו נבואות שלום ושלווה (שקר). ממילא, העם היה שרוי ברוגע והיה לו פנאי ללמוד, ועל כך שביטלו את התורה למרות השלווה – נענשו בחומרה [אלשיך, פלגי מים].