זעקת הרעב של ילדי ירושלים בשעת החורבן מהדהדת ברחובות העיר, כשהם גוועים בזרועות אימותיהם חסרות האונים. תיאור זה ממחיש את עוצמת השבר דרך עיניהם של הקטנים ביותר, שאינם מבינים את פשר האסון ומחפשים נחמה במקום שבו היא איננה עוד.
הילדים פונים ושואלים אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן – היכן יש חיטה ולחם, ואם אין לחם, היכן יש יין שיוכל להשיב את נפשנו [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים תמהים מדוע ילדים הגוועים ברעב מבקשים דווקא דברים הנחשבים למותרות, כמו מאפים משובחים ויין ישן או מבושם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהילדים, שהיו מורגלים לחיי עידון ורווחה, נזכרו בימים הטובים של העבר וחיפשו את המזון שאליו הורגלו, או שמתוך הרגל קראו לכל אוכל ושתייה בשמות אלו [תורה תמימה, לחם דמעה]. גישה שונה לחלוטין מציעה כי בקשת היין ברגעי הגסיסה נועדה לבטא את קבלת הדין בשמחה, בדומה לאדם הנידון למוות המבקש להתעדן בבשר ויין רגע לפני סופו, כדי לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה [אלון בכות]. פירוש אחר ונוקב מציע כי המילים אינן שאלת הילדים כלל, אלא אמירה של עוברי אורח המראים לאימותיהם היכן ניתן היה למצוא מזון. אולם, הם עושים זאת רק כאשר הילדים כבר גוועים ואין בכך תועלת, מה שמעצים את כאבן של האימותות מאין נחמה [לחם דמעה].
הפרשנים מצביעים על כך שהפסוק מחולק ומתאר קבוצות שונות באוכלוסייה ואת שלבי גסיסתם. המילים לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ מתייחסות לילדים הבוגרים יותר, שכבר נגמלו מחלב ועדיין מסוגלים לדבר ולבקש אוכל [לחם דמעה]. לעומתם, המילה בְּהִתְעַטְּפָם מתארת את התעלפותם ונפילתם מחוסר אונים [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. הם נופלים כֶּחָלָל, כלומר כגווייה מתה [ביאור שטיינזלץ], תיאור המכוון גם לשאר העם שמת מיתה שאינה טבעית וקלה, אלא בייסורי רעב קשים בדומה לאדם שחלל בחרב [לחם דמעה].
בסוף הפסוק מתואר גורלם של היונקים, שאינם יכולים לדבר. עליהם נאמר בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמֹּתָם (במילה בְּהִשְׁתַּפֵּךְ האות שי"ן מקדימה את האות תי"ו, כפי שקורה בבניין התפעל [אבן עזרא]). התינוקות מחפשים חלב בחיק אימותיהם, וכשאינם מוצאים הם מפרפרים ומתים [תורה תמימה, לחם דמעה]. פירוש מצמרר נוסף למילים אלו רואה בהן תיאור מוחשי של שפיכות דמים, ולפיו הילדים נשחטו בחיק אימותיהם ודמם, שהוא נפשם, נשפך שם [לחם דמעה].