מראה עיר האלוהים החרבה מעורר תדהמה עמוקה בקרב אומות העולם, הניצבות המומות מול הפער הבלתי נתפס בין תפארת העבר לשממון ההווה.
התגובה הפיזית לחורבן מתוארת דרך שלוש פעולות אבל וצער: סָֽפְק֨וּ, שָֽׁרְקוּ֙ ו-וַיָּנִ֣עוּ رֹאשָׁ֔ם [לחם דמעה, ביאור שטיינזלץ]. הפעולה שָֽׁרְקוּ֙ מתארת נשיפת אוויר מהפה, תגובה אנושית טבעית של אדם הרואה דבר חשוב ויקר שנחרב כליל [רש"י]. עם זאת, יש המפרשים כי מחוות אלו אינן מבטאות רק צער, אלא שחוק, לעג וקלס כלפי האומה המושפלת [לחם דמעה בשם רבו]. התמקדות הפסוק במחיאת ה-כַּפַּ֙יִם֙ רומזת לתוכחה סמויה מצד הגויים: בעוד שעל חטאי עבודה זרה וגילוי עריות לא יכלו להוכיח את ישראל, שכן גם הם חוטאים בכך, הם מחאו כפיים כדי להדגיש את חטאי הגזל ושפיכות הדמים – חטאים הנעשים בכפיים [אלון בכות].
הפסוק מציין במפורש את כׇּל־עֹ֣בְרֵי דֶ֔רֶךְ. מעורבותם של עוברי הדרכים והסוחרים אינה מקרית, שכן ירושלים הייתה מרכז סחר עולמי, וחורבנה הסב גם להם נזק כלכלי ישיר [לחם דמעה]. כאשר הם מתבוננים בהריסות, הם זועקים בתמהון: הֲזֹ֣את הָעִ֗יר. תדהמתם נובעת מגודל החטאים שלכלכו עיר כה יפה [פלגי מים], ויש בה גם לעג כלפי נביאי השקר שהוסיפו לטעון כי העיר מושלמת מבלי לחשוף את עוונה, שהרי עיר כה מלאה בפשעים לא יכלה באמת להיות כלילת יופי טרם הפיכתה הפתאומית [לחם דמעה בשם הר"מ אלמושנינו].
העיר מתוארת כ-כְּלִ֣ילַת יֹ֔פִי, ביטוי הנגזר מהשורש כ.ל.ל ומעיד על שלמות שבה התרכז כל היופי האפשרי [אבן עזרא, רש"י, ביאור שטיינזלץ]. השימוש בפועל העתידי שֶׁיֹּֽאמְרוּ֙ במקום "שאמרו" בלשון עבר, מעורר דיון נרחב בקרב הפרשנים. יש המסבירים כי החורבן היה כה מוחלט ואכזרי עד שהגויים תהו אם בכלל ייתכן שבעתיד העיר תיבנה מחדש ויחזרו לומר עליה שהיא כלילת יופי [לחם דמעה]. אחרים רואים בכך רמז נסתר לעתיד לבוא, לזמן הגאולה שבו ישובו ללמוד תורה מפי ה' [נחל אשכול]. גישה נוספת מדגישה כי בניגוד לאומות אחרות המפארות את עצמן, גדולתה של ירושלים הייתה בכך שדווקא הזרים ואומות העולם הם אלו שֶׁיֹּֽאמְרוּ֙ ויעידו על יופיה, שכן אין שבח גדול ושלם יותר מזה שבא מפי זרים ולא מפי האדם עצמו [תורה תמימה].
חותם הפסוק מתאר את ירושלים כ-מָשׂ֖וֹשׂ לְכׇל־הָאָֽרֶץ, מקור השמחה לעולם כולו. בניגוד לטבע האנושי שבו מדינות מקנאות בהצלחת חברותיהן, בשלוותה של ירושלים שמחו כולם משום שכל העולם ניזון ממנה, פיזית ורוחנית [לחם דמעה]. יופיה לא נמדד רק באדריכלות, שכן ברומי היו בניינים גדולים יותר, אלא בהשפעתה הרוחנית העצומה. השכינה, השורה רק מתוך שמחה, אפשרה אפילו לנוכרים שהתפללו בה לזכות בהשראה רוחנית [אלון בכות]. כדי לשמור על טהרת השמחה הזו בתוך העיר, נהגו להוציא את כל עסקי המסחר וחישובי הכספים מעוררי הדאגה אל מבנים מיוחדים מחוץ לירושלים, כך שהעיר עצמה נותרה מוקדשת כולה לחיים של עונג ושלווה [תורה תמימה].