כאשר עוצמת הכאב והחורבן מגיעה לשיאה, הזעקה אינה נשמעת עוד בקול, אלא בוקעת ממעמקי הנפש ודורשת אבלות בלתי פוסקת. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילים צָעַק לִבָּם מתייחסות לתושבי העיר, אשר מרוב הצרות והייסורים זעקו אל ה' [פלגי מים, ביאור שטיינזלץ]. הסיבה לכך שהזעקה מיוחסת ללב היא משום שהגלות המרה נטלה מהם את יכולת הדיבור והותירה אותם באילמות, ולכן תפילתם נבעה מתוך פנימיותם. בנוסף, מכיוון שהחורבן נגרם בעוון שנאת חינם שהוסתרה בלב, התיקון לכך הוא זעקה ותשובה שיוצאות מתוך הלב [אלון בכות]. לפי דעות אחרות, הזעקה אינה ממוקדת בצער הפיזי, אלא בצער על השכינה שגלתה, ולכן הפסוק משתמש בשם אֲדֹנָי המרמז לשכינה [לחם דמעה, אלשיך]. גישות חלופיות מציעות כי הלב שזועק שייך לאויבים שדרשו את הארץ, או לעוללים וליונקים הרעבים שלבם זעק למזון ללא מילים [לחם דמעה].
הקריאה חוֹמַת בַּת־צִיּוֹן מופנית אל חומת העיר החרבה. לאחר שישראל חזרו בתשובה שלמה מלבם, הנביא פונה אל החומה וקורא לה לתבוע את עלבונה ולבכות על חורבנה, שכן כעת אין חשש שזעמה יגרום לה' להעניש שוב את העם [לחם דמעה]. לפי גישה אחרת, "חומת בת ציון" היא כינוי לשכינה עצמה, ששימשה תמיד כחומת מגן לישראל, והבקשה היא שגם היא תבכה למעלה ותעורר רחמים לגאולה [לחם דמעה, אלשיך].
הדרישה לבכי היא עצומה: הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה. משמעות הדבר היא שכל דמעה ודמעה תהיה רבה כנחל, במטרה לטהר את העם מטומאתו [לחם דמעה, אלון בכות]. הבכי נדרש להיות רצוף יוֹמָם וָלַיְלָה, תוך אזהרה: אַל־תִּתְּנִי פוּגַת. המילה פוּגַת משמעותה הפסקה, שקיטה או הרפיה [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מדייקים שהאיסור הוא "לתת" הפוגה מבחירה; אף על פי שהגוף האנושי חלש וחייב לנוח לעיתים, אסור לאדם להחליט מרצונו להפסיק לבכות על החורבן. מבחינה רוחנית, זוהי קריאה לתשובה יומיומית ומתמדת, שכן הגאולה תלויה בה [לחם דמעה, אלון בכות].
הפסוק נחתם בבקשה: אַל־תִּדֹּם בַּת־עֵינֵךְ. המילה תִּדֹּם משמעותה תשקוט ותפסיק, והביטוי בַּת־עֵינֵךְ מתייחס לאישון, החלק השחור שבעין [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הכוונה היא שגם אם אי אפשר לבכות ללא הרף כנחל, העין לעולם לא תשקוט לחלוטין ותמיד תמשיך להוריד דמעות, ולו טיפות בודדות [לחם דמעה]. ברובד נוסף, "בת עינך" מסמלת את עם ישראל, שהם כבבת עינו של ה', והקריאה היא שגם הם בעולם הזה לא יפסיקו את תפילתם וזעקתם עד שתבוא הגאולה [אלשיך].