זעקת השבר מגיעה לשיאה בתיאור חורבן מוחלט שבו אין ניצולים, והשמחה הופכת לאסון. הכתוב מציג תמונה קשה שבה התכנסות המונית, שבזמנים רגילים סימלה חג ומועד, הופכת למלכודת מוות שבה מושמדים הדורות הבאים.
המילה תִּקְרָא מפורשת על ידי רוב הפרשנים בלשון עבר, כלומר "קראת" והזמנת [רש"י]. הדימוי כְי֨וֹם מוֹעֵ֤ד מקפל בתוכו ניגוד מצמרר: כשם שבעבר היו ישראל מתקבצים בשמחה לירושלים בשלושת הרגלים, כך קרא ה׳ לאויבים להתאסף סביבה [לחם דמעה, צאינה וראינה]. גישה אחרת מפרשת שההקבלה ליום מועד נועדה לבטא כביכול את שמחתו של ה׳ בהבאת הפורענות, או לציין יום המיועד וקבוע מראש לדין [לחם דמעה, ביאור שטיינזלץ].
באשר לביטוי מְגוּרַי֙ מִסָּבִ֔יב, הפרשנים נחלקים לשתי תפיסות מרכזיות. האחת גוזרת את המילה מלשון פחד ואימה, כלומר ה׳ הזמין את הפחדים להקיף את העם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. התפיסה השנייה מפרשת זאת מלשון מגורים ושכנות. לפי פירוש זה, אלו הם השכנים הרעים, ואף אנשים שגרו בתוך הבית ואכלו על אותו שולחן, שהפכו לפתע לאויבים צרים [רש"י, תורה תמימה, אבן עזרא].
התקבצות זו של האויבים לא הייתה הכרחית מבחינה צבאית. אויב אחד בלבד, נבוכדנצר, הספיק כדי להחריב את העיר, כפי שרמוז במילה היחידה אֹיְבִ֥י. הסיבה שה׳ קרא לכל העמים מסביב הייתה כדי להוסיף על הבושה והיגון, ולאפשר להם לשמוח במפלתם של ישראל [לחם דמעה בשם הר"מ אלמושנינו]. פרשנות מרתקת אחרת מציגה את ההתקבצות כמלכודת פנימית: ה׳ הפיל פחד על היהודים שהתגוררו בכפרים סביב ירושלים, וכך כולם ברחו והתקבצו לתוך העיר המבוצרת כביום מועד. התקבצות זו מנעה מהם להתפזר ולהינצל, וכאשר הגיע האויב, הוא מצא את כולם מרוכזים ומוכנים לטביחה, ולכן וְלֹ֥א הָיָ֛ה בְּי֥וֹם אַף־יְהֹוָ֖ה פָּלִ֣יט וְשָׂרִ֑יד [לחם דמעה].
ההשמדה הייתה חריגה בהיקפה. בדרך כלל, במלחמות, נשארים עוללים כדי לשמש כעבדים, ונשארים בחורים שמצליחים לברוח. אך כאן, לא נשאר שָׂרִ֑יד מהתינוקות, ולא נותר פָּלִ֣יט מהלוחמים הבוגרים [לחם דמעה].
מוקד הכאב מופנה כלפי הדור הצעיר, אֲשֶׁר־טִפַּ֥חְתִּי וְרִבִּ֖יתִי. אלו הם הילדים והילדות שטופחו וגודלו באהבה, ואף הולבשו בבגדי משי וקטיפה, אך האויב כילה את כולם [רש"י, צאינה וראינה]. יש המרחיבים משמעות זו לכל מפעל חיים שטופח, כגון בתים, גינות וספרים [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה ביקורתית טוענת כי הילדים הללו נולדו וטופחו באיסור, שכן העם המשיך להתרבות ולשמוח בזמן שהיה עליו להתאבל על החורבן שכבר החל, ולכן נגזר עליהם להיכחד [אלון בכות].
את זהות האויב המכלה, אֹיְבִ֥י כִלָּֽם, מפרשים לא רק כאויב בשר ודם, אלא כחטא עצמו. העבירות הן האויב האמיתי האורב לנפש, והן אלו שהביאו לכיליון הבנים [תורה תמימה].
לבסוף, חלק מהפרשנים קוראים את הכתוב במבט לעתיד או כקובלנה כלפי שמיים. מחד, נשמעת טענה מדוע ה׳ שפט את ישראל בחרון אף כה קשה, בעוד שאם היה אוסף את אומות העולם למשפט, איש מהם לא היה שורד את כעסו [פלגי מים, לחם דמעה]. מאידך, יש הרואים בכך רמז לתקומת העתיד: מכיוון שלא נותר איש בירושלים, ה׳ ייאלץ בעתיד לקרוא לשכנים ולגרים מסביב כדי ליישב ולבנות את העיר מחדש [לחם דמעה].