ממעמקי החורבן בוקעת זעקה אישית וקולקטיבית של כאב חסר תקדים. הדובר ניצב בודד מול מציאות שבורה, נושא על כתפיו משא של ייסורים קשים המונחתים עליו ללא רחם.
זהותו של הדובר במילים אֲנִי הַגֶּבֶר נידונה בהרחבה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדובר הוא ירמיהו הנביא, אשר בניגוד לנביאים קודמים שרק ניבאו על החורבן, הוא היחיד שחווה וראה אותו בעיניו [רש"י, צאינה וראינה, אבן עזרא]. מנגד, יש המזהים את הדובר ככנסת ישראל כולה, או כקולו של כל יהודי ויהודי החווה את מוראות הגלות [תורה תמימה, אבן עזרא].
המילה הַגֶּבֶר טוענת בתוכה משמעויות כפולות של סבל וכוח. מצד אחד, היא מקבילה לאיוב, ומבטאת אדם יחיד במינו שסבל ייסורים שאין דומים להם בעולם [תורה תמימה, לחם דמעה]. מצד שני, המילה נדרשת מלשון גבורה; הדובר מעיד על כך שה' העניק לו כוחות נפש וגוף אדירים כדי שיוכל לעמוד בייסורים ולא לקרוס [תורה תמימה, אלשיך]. יש אף המפרשים שהכוונה לאדם שהורגל בייסורים ומקבל אותם באהבה ובאמונה שלמה [תורה תמימה].
ביחס למילים רָאָה עֳנִי, מבחינה לשונית המילה רָאָה משמשת כאן במקום המילה "ראיתי" [אבן עזרא]. עם זאת, יש הדורשים אותה מלשון הסכמה וקבלה, כלומר הדובר רואה את הייסורים כמוצדקים ונכונים [תורה תמימה]. פרשנות נוספת הופכת את המבט ומסבירה כי ה' הוא זה שראה את כנסת ישראל כשהיא ענייה ממצוות ומעשים טובים, ולכן הביא עליה את החורבן [תורה תמימה].
המילה עֳנִי מתארת את דלות הגלות [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], אך גם מצביעה על עוני בדעת ובתורה, מה שמוכיח כי מדובר בייסורים של עונש ולא בייסורים של אהבה [אלון בכות]. בנוסף, יש כאן תיאור של כפל ייסורים נדיר, שילוב אכזרי של חוסר כל ועוני יחד עם מכות פיזיות קשות, עול שאפילו איוב לא נאלץ לשאת במקביל [לחם דמעה, אלשיך].
תיאור ההכאה בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ ממחיש את חומרת המכה. המילה בְּשֵׁבֶט מתפרשת כמקל הזעם והשליטה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. בניגוד למטה משה שהיה מטה של רחמים וניסים ביציאת מצרים, כאן מדובר בשבט של חרון אף [לחם דמעה]. קיימת מחלוקת למי שייכת עברה זו; מרבית הפרשנים מסכימים כי זהו שבט זעמו של ה', המכה דרך שליחיו כדוגמת נבוכדנצר [רש"י, אלשיך, צאינה וראינה]. לעומתם, יש הסבורים כי השבט מתייחס לזעמו של האויב האנושי והאכזר, שהכה בישראל כדי להריצם בדרך לגלות [אבן עזרא, לחם דמעה]. כך או כך, מדובר בייסורים הבאים ממקום של כעס ונקמה מוחלטת, ולא בייסורים הבאים מתוך חמלה במטרה לרפא ולתקן [פלגי מים].