מתוך תהומות הצער והכאב שכמעט והובילו לייאוש מוחלט, מתרחש מהפך תודעתי. לאחר המחשבה כי אבדה כל תקווה מה', מתקבלת החלטה מודעת לחזור ולהשיב אל הלב מחשבות של אמונה, שבעטיין מתעוררת התקווה מחדש [רש"י, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה].
הפרשנים נחלקו בשאלה למה מתכוונת המילה זֹאת שאותה משיב המקונן אל לבו. גישה אחת מסבירה כי המילה מתייחסת לדברים האמורים בפסוקים הבאים, כלומר לחסדי ה' שאינם תמים, ובהם האדם מנחם את עצמו [רש"י, פלגי מים, ביאור שטיינזלץ]. יש אף המפרשים כי המילה זֹאת מתייחסת לעצם התוחלת והתקווה [אבן עזרא].
לעומת זאת, פרשנים אחרים מוצאים במילה זֹאת רמז למושגים רוחניים רחבים יותר המעניקים כוח בגלות. קו מחשבה מרכזי מסביר כי המילה מכוונת לתורה. על פי פירוש זה, ישראל מצהירים כי אלמלא התורה שעומדת להם בגלות, מנחמת אותם ומשמחת את לבם, הם כבר היו אובדים בין האומות [תורה תמימה, אלון בכות].
בנוסף, על פי מסורת הזוהר, המילה מרמזת לשכינה המלווה את ישראל בגלותם, ומעניקה את הביטחון שה' יגאל אותם למען שמו [נחל אשכול]. פירוש נוסף קושר את ההשבה אל הלב ליום הנקם והגאולה שה' צופן בלבו ואינו מגלה אותו; עצם הידיעה כי הגאולה שמורה בלב העליון, מעוררת את האדם למצב של עַל־כֵּן אוֹחִיל – לקוות ולייחל לישועה בכל יום ויום מחדש [אלון בכות].