הדובר מבטא תחושת השפלה עמוקה, לאחר שהפך ליעד המרכזי לזלזול ולשירי פארודיה. זהותו של המקונן נתפסת כנביא ירמיהו, או כנציג העם כולו [ביאור שטיינזלץ]. כאשר הדובר מפורש כנביא, הוא מצר על כך שבעת שניבא לעם על הרעה המתקרבת הוא הפך עבורם למושא ללעג, ועצם הזלזול הזה בנבואתו הוא שהביא עליהם לבסוף את החורבן [פלגי מים].
הפרשנים נחלקו לגבי זהות הלועגים במילים לְכָל עַמִּי. גישה אחת גורסת כי מדובר בעמו של הדובר עצמו, כאשר הוא ספג השפלות אפילו מהאנשים הפחותים ביותר ומהנכבדים ביותר שבעם [אבן עזרא, אלון בכות]. מנגד, גישה אחרת מפרשת שהמילה עַמִּי מכוונת למעשה למילה "עמים", כלומר לאומות העולם, וכי האות יו"ד בסוף המילה היא תוספת [אבן עזרא, מנחת שי, צאינה וראינה]. לפי קו מחשבה זה, הלועגים הם עובדי כוכבים היושבים בתיאטראות ובקרקסאות [תורה תמימה], או באופן ספציפי הבבלים הכשדים, שמתוארים כאומה שפלה ובזויה [מנחת שי].
הביטוי הָיִיתִי שְּׂחֹק מתאר את הפיכתו של הדובר לבדיחה, בעוד המילים נְגִינָתָם כׇּל הַיּוֹם מצביעות על כך שהפך לנושא המרכזי בשיריהם הסאטיריים [ביאור שטיינזלץ]. זלזול זה ושירי הלעג נובעים מתוך אווירה של הוללות, אכילה, שתייה ושכרות [תורה תמימה]. ציון הזמן כׇּל הַיּוֹם מוסבר על רקע מידת הדין, בניגוד לדוד המלך שהזכיר את נגינתו בלילה. הלעג והייסורים נמשכים לאורך כל שעות היום, שהן השעות שבהן האדם נידון על מעשיו [אלון בכות].