הנביא פונה אל ה' בבקשה להתבונן במעשיהם השגרתיים של האויבים ובהשפלה שחווה העם הגולה.
הבקשה שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה מתפרשת כקריאה לה' להסתכל על כל פעולותיהם של האויבים, בין כשהם יושבים ובין כשהם עומדים [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. לעומת זאת, יש המפרשים מילים אלו מלשון עיכוב והתמדה, כלומר, התבונן בזמן הרב שבו האויבים זוכים לשבת ולקום מתוך שלטון וממשלה מתמשכים [אלון בכות].
המילה מַנְגִּינָתָם משמעותה "נגינתם", והאות מ' בתחילתה היא תוספת לשונית [אבן עזרא]. באשר לביטוי אֲנִי מַנְגִּינָתָם, הפרשנים מציגים מספר זוויות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדובר הפך לנושא השירים של האויב; במקום נגינה רגילה, הם מחברים עליו שירי לעג ובוז וצוחקים עליו ללא הרף.
גישה אחרת מציעה כי עם ישראל הוא הסיבה לכך שהאויבים שמחים ומנגנים, שכן כל המצר לישראל עולה לגדולה ונעשה לשליט, ועל כן מבקש הנביא שה' לא ישלים עם מציאות זו ולא יסבול את נקמתם [לחם דמעה].
מזווית רוחנית יותר, מוסבר כי התמשכות שלטונם של האויבים נובעת דווקא משירתם של ישראל. שרי האומות בעליונים מקבלים את כוחם ושפעם באמצעות שירה, וזמנם לומר שירה קצוב ומוגבל. אולם, מכיוון שעם ישראל שר ומתפלל בכל יום, ובעת הגלות הוא נתון תחת עול האומות, השפע הרוחני הנוצר מאותה שירה מגיע לשרים של אומות העולם ומעצים אותם. לכן אומר הדובר כי שלטונם המתמיד של האויבים נובע מכך ש"אני מנגינתם" משום שהשירה שלי היא זו שנותנת להם כוח [אלון בכות].