שאלת קיומו של עיוות דין בעולם והיחס של ההשגחה העליונה לעוולות אנושיות עומדת במרכז הדיון בפסוק זה. הפרשנים מציעים מספר דרכים להבנת הפעולה לֹא רָאָה המיוחסת לה'.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הפועל "ראה" משמעותו אישור, הסכמה או דבר הראוי להיעשות. לפיכך, ה' אינו מסכים ואינו רואה בעין יפה מעשים שנועדו לְעַוֵּת ולהטות את משפטו של אדם בְּרִיבוֹ. משפט מעוות אינו עולה בקנה אחד עם החכמה האלוהית, ובית דין של מעלה אינו מאשר עוולות מסוג זה [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, יש המפרשים את הפסוק כשאלה רטורית היסטורית: וכי יעלה על הדעת שה' לֹא רָאָה את כל העוולות שעשה נבוכדנצר לעולם? המסקנה היא שה' אכן רואה הכל, ואף העוולות לכאורה הן למעשה עונש מכוון מאת ה', כאשר נבוכדנצר שימש רק ככלי שרת להענשת החוטאים [פלגי מים].
גישה נוספת תולה את עיוות הדין באדם הנשפט עצמו, בבחינת מידה כנגד מידה. לעיתים אדם נספה בלא משפט צדק משום שהוא כופר בהשגחה וחושב שה' לֹא רָאָה ואינו משגיח על הנעשה בארץ. בשל אמונה שגויה זו, ה' אכן מסלק את השגחתו מאותו אדם, מה שמאפשר למציאות לְעַוֵּת את דינו [אלון בכות].
הערה מסורתית הנוגעת לצורת כתיבת הפסוק מציינת כי בחלק מכתבי היד, האות עי"ן במילה לְעַוֵּת נכתבת כאות זעירה, כלומר קטנה מהגודל הרגיל [מנחת שי].