הייסורים והסבל הפוקדים את האדם אינם תוצאה של שרירות לב אלוהית, אלא נובעים מסיבתיות עמוקה ומטרה מוגדרת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים עִנָּה מִלִּבּוֹ מלמדות כי ה׳ אינו מייסר את בני האדם מתוך רצון חופשי וסתמי או ללא סיבה, אלא עוונותיו של האדם הם אלו שגורמים לעונש [רש"י, אבן עזרא, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ]. נדבך נוסף לרעיון זה מציג בעל "אלון בכות", המסביר כי לבו של ה׳ מלא ברחמים. אילו העונש היה מגיע באמת מתוך לבו, הפגיעה הייתה מוחלטת ולא היה נותר שריד מהחוטאים. העובדה שהייסורים אינם פנימיים ומוחלטים היא שמאפשרת את הישרדותם של הנענשים.
מנגד, יש המפרשים את הפסוק לא על ה׳, אלא על האויב המחריב. לפי גישה זו, הצר והצורר לא פעל מתוך רצונו העצמאי, אלא שימש רק כשליח ההשגחה [פלגי מים]. גישה שלישית וייחודית לוקחת את הפסוק להקשר היסטורי של גלות בבל ונס פורים. לפי פירוש זה, המילים לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ מתייחסות לעם ישראל: כאשר השתחוו לצלם, הם לא עשו זאת מתוך אמונה פנימית שבלב, אלא רק כלפי חוץ ומתוך פחד. מידה כנגד מידה, גם ה׳ לא העניש אותם באמת, אלא רק יצר איום חיצוני כדי לעורר אותם לתשובה [תורה תמימה].
המשך הפסוק מתאר את התוצאה הקשה. הפועל וַיַּגֶּה משמעותו לגרום לצער וליגון [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה], כאשר מבחינה דקדוקית ישנם ספרים שבהם המילה נכתבת באות אל"ף (ויגא) במקום באות ה"א, אך המשמעות זהה [אבן עזרא, מנחת שי]. הצער מופנה כלפי בְּנֵי־אִישׁ, צירוף המכוון לבני האדם באופן כללי [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש שמיקדו את הכוונה לעם ישראל, צאצאיהם של אברהם יצחק ויעקב [פלגי מים], או שדרשו את המילה אִישׁ כרמז להמן הרשע, שה׳ הביא על ישראל כדי להעציבם ולעוררם לתשובה [תורה תמימה]. מבחינת מסורת הטקסט, המילים בְּנֵי־אִישׁ מהוות את נקודת האמצע המדויקת של מספר הפסוקים במגילת איכה כולה [מנחת שי].