ייסורי החורבן לובשים צורה של סעודה קשה, שבה במקום מזון ומשקה מזינים, האדם מוזן בכאב עד אפס מקום. ברמה המילולית, ה׳ הִשְׂבִּיעַנִי – האכיל אותי לשובע – בַמְּרוֹרִים, שהם דברים מרים, וכן הִרְוַנִי במשקה של לַעֲנָה, שהיא צמח מריר, רעיל ומהמם [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, האות בי"ת במילה בַמְּרוֹרִים משמשת כאות נוספת שאינה משנה את המשמעות הבסיסית [אבן עזרא].
הפרשנים עומדים על העוצמה שבתיאור השובע מדברים מרים. בדרך כלל, נהוג לטעום מעט עשבים מרים או מי לענה לפני הסעודה כדי לעורר את התיאבון. אולם כאן, ה׳ האכיל את העם במרורים ובלענה בכמות כה גדולה עד שהם הפכו למזון עצמו והביאו לתחושת שובע, למרות שנפש האדם קצה בהם [אלון בכות]. מעבר לכך, הצער והדאגה עצמם הם אלו שמשביעים; המרירות העזה מסלקת את תאוות האכילה ויוצרת תחושת מלאות מדומה, בעוד שהכעס ודאגת הפורענות משמשים כמשקה מריר המחליף את היין [אלשיך]. ברובד המוסרי, יש מי שרואה במילים אלו תיאור של תהליך החטא ועונשו: המילה בַמְּרוֹרִים מסמלת את החטא, שתחילתו מתוקה אך סופו מר כמרור, ואילו המילה לַעֲנָה מסמלת את העונש, שהוא מר מתחילתו ועד סופו [פלגי מים].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קושרת את הפסוק ללוח השנה העברי, ומצביעה על ההקבלה ההיסטורית שבין ליל פסח לליל תשעה באב, החלים תמיד באותו יום בשבוע. לפי תפיסה זו, המילה בַמְּרוֹרִים רומזת לאכילת המרור בליל פסח, ואילו הלַעֲנָה רומזת למרירות חורבן הבית בתשעה באב. האות בי"ת במילה בַמְּרוֹרִים נדרשת כמתארת שובע "עם" המרורים – בליל פסח ה׳ השביע את העם בטוב ובשמחה יחד עם מצוות המרור, אך באותו יום בלוח השנה, בתשעה באב, הוא השקה אותם במי לענה [אלשיך]. המילה הִשְׂבִּיעַנִי מקבלת גם משמעות הלכתית, שכן היא רומזת לשיעור אכילה המשביע (כביצה, שהיא כשני זיתים). בזמן שבית המקדש היה קיים אכלו רק כזית אחד של מרור עם קורבן הפסח, אך בעקבות החורבן תקנו חכמים לאכול שני זיתים של מרור (אחד בפני עצמו ואחד בכריכה), ובכך גדל שיעור המרירות לכדי שביעה [אלון בכות].
הקשר בין הגאולה ממצרים לחורבן מוסבר לעומק כקשר של סיבה ותוצאה. בני ישראל נגאלו ממצרים מוקדם מהצפוי, לאחר מאתיים ועשר שנים במקום ארבע מאות שנות השעבוד שנגזרו עליהם. יציאה מוקדמת זו הותירה מעין חוב של שעבוד שטרם שולם. לכן, אכילת המרור יחד עם קורבן הפסח נועדה לרמוז שגאולת מצרים אינה גאולה שלמה שאין אחריה שעבוד. המרור שאנו אוכלים לשובע בליל פסח מזכיר את החוב שנותר, חוב שנגבה לבסוף בייסורי הגלות ובשתיית הלענה של ליל תשעה באב [תורה תמימה, נחל אשכול].