תחושת מחנק, מצור וחוסר אונים מוחלט עומדת בבסיס תיאור הסבל בפסוק. המקונן אינו חווה פגיעה אקראית או זעם חולף, אלא מתאר מערכת מחושבת ושיטתית של ייסורים שסוגרת עליו מכל עבר, ללא דרך מילוט.
ברמה הפשטנית, המילים בָּנָה עָלַי וצירוף המילה וַיַּקַּף מתארים הקמת חומת מצור סביב האדם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלא מדובר בכעס פתאומי שעשוי לחלוף, אלא במצור מתוכנן של צרות רבות המקיפות את האדם כמו בניין איתן שאין לו תקנה [פלגי מים, ביאור שטיינזלץ]. בתוך מצור זה, המקונן מוקף ברֹאשׁ, שהוא עשב מר ורעיל (בדומה ללענה), ובתְּלָאָה, שמשמעותה צרה, קושי ועייפות [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. יש המוצאים במילה רֹאשׁ רמז למילה "רש", המצביעה על עוני מחפיר שהוא תכלית הייסורים [אלון בכות], או מפרשים את המילה וּתְלָאָה מלשון תלייה, המבטאת מצב של חוסר ודאות וספק מתמיד [אבן עזרא].
רובד נוסף בפרשנות קושר את הפסוק לאירועים ההיסטוריים של חורבן ישראל. על פי גישה זו, הפסוק מתאר את שלבי החורבן השונים: הרֹאשׁ מסמל את המנהיג שהתחיל את הפורענות, כדוגמת נבוכדנצר מלך בבל (שנמשל ל"ראש של זהב"), בעוד התְּלָאָה מסמלת את שליחו נבוזראדן, שהשלים את המלאכה, החריב את המקדש והלאה את העם. באופן דומה, בימי הבית השני, הראש הוא אספסיאנוס שהחל את המצור, והתלאה היא טיטוס (או טריינוס) שגמר להחריב את ירושלים [רש"י, תורה תמימה, לחם דמעה]. זווית היסטורית שונה רואה במילים בָּנָה עָלַי ווַיַּקַּף רמז דווקא לבניית הבית השני וחומות ירושלים, שנעשו בטורח גדול ותוך התמודדות עם מתנגדים רבים, רק כדי להסתיים לבסוף בחורבן נוסף וגלות כפולה [לחם דמעה].
לצד הפירוש הלאומי, הפסוק מקבל משמעויות אישיות ורוחניות עמוקות. מבחינה משפחתית, יש המפרשים את בָּנָה עָלַי מלשון בניית משפחה והולדת בנים. ה' העניק לאדם ילדים, אך בשעת החורבן הקיף אותו במרירות ובייסורים של אובדנם [לחם דמעה]. מבחינה רוחנית, הפסוק מתאר את מאבקו של האדם ביצר הרע, אשר בונה עליו בניינים של חטאים ומקיף אותו בעבירות המרות כארס [לחם דמעה].
מנגד, קיימת גישה הרואה בפסוק תיאור של ייסורי הצדיקים. לאחר שחרב בית המקדש, הצדיקים הם היסוד שעליו נשען העולם. לכן, המילים בָּנָה עָלַי מבטאות את בניין העולם הנשען על הצדיק, אשר נאלץ להיות מוקף ברֹאשׁ וּתְלָאָה ולסבול עוני, מרירות וייסורים קשים כדי לכפר ולהגן על דורו [אלון בכות].