השורש של המילה לְדַכֵּא בפסוק כולל בתוכו את האות אל"ף [אבן עזרא]. פסוק זה ממשיך את הרעיון של הפסוק הקודם, ומבהיר כי ה' אינו חפץ להביא ייסורים ולרמוס תחת רגליו את בני האדם. מחשבה כזו של דיכוי ועיוות משפט כלל אינה עולה לפניו [רש"י, ביאור שטיינזלץ], אלא חטאיו של האדם הם אלו שמביאים עליו את הדיכוי והייסורים [צאינה וראינה].
גישה פרשנית אחרת קוראת את הפסוק כהתייחסות היסטורית לנבוכדנצר מלך בבל. לפי קו זה, הפסוק מציג שאלה רטורית: האם יעלה על הדעת שנבוכדנצר הצליח בכוחו העצמי לכבוש את העולם כולו, עד שכל אנשי הארץ הפכו לאסירים הכנועים תחתיו? ההסבר הוא שמהלך זה חרג מדרך הטבע והונחה ישירות מאת ה' [פלגי מים]. עם זאת, גם בתוך החורבן והדיכוי גלום חסד אלוהי. נבוכדנצר שימש ככלי להסרת מכתם של ישראל, שכן ה' כיוון את זעמו כך שיכלה את כוחו בעצים ובאבנים של בית המקדש וירושלים, ובכך ניצלו חייהם של עם ישראל מהשמדה [תורה תמימה].
פירוש נוסף מעניק רובד סמלי למילים תַּחַת רַגְלָיו ולביטוי אֲסִירֵי אָרֶץ, ורואה בהם ביטוי להמתקת הדין. אילו הפורענות הייתה מגיעה ישירות מאת ה', היא הייתה אינסופית והאדם לא היה יכול לשאתה. לכן ה' מקל בדין ומוסר את הענישה לידי מערכת הטבע והגלגלים השמימיים, המכונים "רגלים". ההתחשבות האלוהית נובעת ממצבם של בני האדם כ"אסירי ארץ", שכן נשמתם הטהורה אסורה וכלואה בתוך גוף חומרי ועכור, מציאות המעוררת רחמים ומצדיקה הקלה בעונשם [אלון בכות].