כאב החורבן והייסורים מתואר כפגיעה חודרת ועמוקה, המגיעה עד לאיברים הפנימיים ביותר של האדם ולנבכי נפשו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הפסוק משתמש בדימוי מעולם הקשתות. המילים הֵבִיא בְּכִלְיֹתָי מתארות כיצד החצים שנורו פגעו וחדרו עמוק אל תוך הכליות, ואילו הצירוף בְּנֵי אַשְׁפָּתוֹ מכוון לחצים עצמם, אשר הונחו בתוך האשפה בטרם נורו [רש"י, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. הדימוי של החצים כ"בנים" נובע מההשוואה של כלי האשפה לבטן הרה, הנושאת בתוכה את החצים כעוברים [אבן עזרא].
לצד הפירוש המילולי, יש המעתיקים את הדימוי ממכות מאת ה' לתיאור צבאו של נבוכדנצר שהחריב את ירושלים. לפי כיוון זה, המילה "אשפתו" נדרשת מלשון אשפה ולכלוך, אך קיימת מחלוקת למה בדיוק הכוונה. גישה אחת רואה בכך תיאור חברתי ומוסרי, ולפיה מדובר בבני שבויים בזויים שגדלו ללא מוסר ודרך ארץ, כאילו התגוללו באשפה. מנגד, גישה אחרת מתארת את גסותם הפיזית של חיילי האויב, שהיו אוכלים בגבורה ובזללנות ומוציאים מגופם כמויות אדירות של פסולת ואשפה [תורה תמימה].
רובד פרשני נוסף לוקח את הפסוק למחוזות הנפש והמחשבה, תוך התבססות על התפיסה כי הכליות הן מקור המחשבה, העצה והדמיון. לפי פירוש אחד, הפגיעה בכליות מתארת את פעולת יצר הרע, המכניס את חציו לתוך מחשבותיו של האדם כדי להחטיאו גם ברובד השכלי והפנימי [פלגי מים]. פירוש אחר קושר את הפסוק לעולם החלומות, מתוך הבנה שצדיקים סובלים לעיתים בלילות מייסורים של חלומות רעים במקום מייסורים פיזיים. לפי כיוון זה, המילה אַשְׁפָּתוֹ אינה קשורה לחצים או ללכלוך, אלא למילה "אשפים", שהם בעלי חזיונות ושדים הממונים על החלומות. מכאן שהפסוק מתאר את ייסורי הנפש הנגרמים מחלומות רעים ומבלבלים החודרים אל הכליות והמחשבה [אלון בכות].