תחושת נרדפות מתמדת וסכנה אורבת מלווה את המקונן, המרגיש שניצוד על ידי כוח עליון ובלתי צפוי. ברובד הפשט, הפרשנים מסבירים כי ה' עצמו נהפך לאויב המסתתר ומתקיף, וכתוצאה מכך סכנות צצות שוב ושוב בחייו של האדם [רש"י, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ]. ישנה דעה, שנדחתה על ידי המפרשים, ולפיה נבחר דווקא דימוי זה משום שבטבע דרכו של הדוב להכריז ולהודיע על בואו של האריה [אבן עזרא].
לצד הפירוש המילולי, מפרשים רבים רואים בחיות הטרף משל היסטורי ולאומי לחורבן ולגלויות ישראל. הדימוי מתחלק לשני שלבים באסטרטגיית האויב: דֹּב אֹרֵב מסמל את המלכים שצרו על ירושלים זמן רב וחיפשו תחבולות לכיבושה, כמו נבוכדנצר בבית ראשון ואספסיאנוס בבית שני. לעומת זאת, אֲרִי מסמל את אלו שביצעו את ההרס בפועל ודרסו את העם, כמו נבוזראדן ששאג על השבויים כאריה, וטריינוס בבית שני [תורה תמימה]. עם זאת, יש המזהים את האריה ישירות עם נבוכדנצר עצמו [מנחת שי].
גישה היסטורית נוספת מקבילה את החיות לאימפריות שונות: הדוב הוא מלכות מדי, שהמתינה וארבה עד שחשבה שקץ שנות הגלות עבר, ורק אז גזרה גזירות על ישראל. האריה הוא מלכות אדום, שפוגעת בישראל ללא המתנה, מכיוון שקץ הגאולה נסתר מעיניה ולכן היא פועלת בְּמִסְתָּרִים [אלון בכות].
לצד הפירושים הלאומיים, ישנה גם קריאה פנימית ורוחנית. לפי גישה זו, דֹּב אֹרֵב הוא יצר הרע, שממתין בסבלנות ומנסה להחטיא את האדם בכל פעם מחדש. כאשר האדם מתמלא בחטאים, מגיעה הפורענות הפתאומית בדמות אֲרִי בְּמִסְתָּרִים, הקורע ומשסע את האדם מיד וללא התראה מוקדמת [פלגי מים].