טבעו של האדם להתלונן על קשייו ומצוקותיו, בפרט בעתות משבר וחורבן, עד שלעיתים הוא קץ בחייו ומייחל למוות. אולם, הסתכלות מעמיקה מגלה כי תלונות אלו אינן מוצדקות, שכן הרעה הבאה על האדם אינה אלא פרי מעשיו ובחירתו החופשית. במקום להתרעם על הנהגת ה', על האדם להכיר בכך שעצם העובדה שנשמתו נותרה בחיים היא חסד עצום, ועליו לנצל חיים אלו לחשבון נפש ותיקון.
הפועל יִּתְאוֹנֵן נגזר מלשון און, צער ואבל [אבן עזרא]. הפרשנים מסכימים כי אין לאדם רשות להתרעם על ייסוריו, אלא עליו לכוון את צערו ואת תלונותיו אך ורק כלפי מעשיו הרעים. הייסורים אינם עונש שרירותי, אלא אמצעי הנועד למרק את העוונות ולעורר את האדם לשוב בתשובה, ולכן אין היגיון בבקשת המוות, שכן דווקא הייסורים בחיים הם אלו שמנקים את החטא [אלון בכות]. יתרה מכך, האדם אינו יכול לטעון שמעשיו נגזרו מראש או שהוא מוכרח לחטוא בשל ידיעתו המוקדמת של ה', שכן הבחירה החופשית נתונה בידו במלואה [לחם דמעה].
הביטוי אָדָ֣ם חָ֔י מתפרש בכמה אופנים. הגישה המרכזית רואה בו תיאור לאדם שצריך להסתפק בכך שחייו ניתנו לו כשלל והוא לא כלה בעוונותיו, שכן חייו מסורים בידי ה' [תורה תמימה, אלשיך]. מאידך, יש המפרשים ביטוי זה על אדם צדיק שנמצא במדרגה רוחנית גבוהה, שגם לו אין זכות להתלונן על גזרותיו של ה' [פלגי מים]. גישה הפוכה וייחודית מציעה כי הביטוי מתאר אדם שהיה במעלה חשובה, אך השפיל את עצמו להתנהג כחיה ובהמה, ועל כך עליו להצטער מרה [חומת אנך].
גם המילה גֶּ֖בֶר זוכה להתייחסות כפולה. מצד אחד, היא מתארת אדם גיבור הכובש את יצרו ומתגבר עליו, אשר מקבל את הייסורים באהבה ובהבנה שהם גזרה מאת ה' [פלגי מים]. מצד שני, היא רומזת לכך שגם אדם צדיק שגובר על יצרו אינו חסין מתלונות, שכן ייתכן שחטא בשוגג מבלי שיידע, או שהוא נענש על כך שלא הוכיח את בני דורו על חטאיהם [אלשיך].
תשומת לב מיוחדת מוקדשת למילה חֲטָאָֽו. במקור, המילה נכתבת בכתיב חסר כיחיד (חטאו) אך נקראת ברבים (חטאיו). פער זה בא ללמד על חומרתו של החטא הראשון. על האדם להיזהר ולהתאבל במיוחד על החטא הבודד והראשון, שכן עבירה גוררת עבירה, והחטא היחיד הוא זה שסלל את הדרך והביא בעקבותיו את שלל החטאים הרבים. בנוסף, הכתיב והקרי מלמדים כי על האדם לשוב בתשובה על כלל עבירותיו באופן מקיף (לשון רבים), אך בשעת הווידוי עליו לפרט כל חטא וחטא בפני עצמו כדי לעשות חשבון נפש מדויק (לשון יחיד) [מנחת שי, לחם דמעה].
האבל על החטא צריך להיות עמוק ומוחשי, עד כדי כך שהאדם יתאונן על עצמו כאילו מתו מוטל לפניו, שהרי החטא מחלל את הנפש, סותם את צינורות השפע וגורם לחורבן ולגלות [נחל אשכול, לחם דמעה]. לבסוף, גם הצדיק הגמור, המכיר בכך שהוא אדם חי שגבר על חטאיו, אינו רשאי להסתפק בשלמותו האישית. עליו לכלול את עצמו עם הכלל, לשאת באחריות על הציבור ולעורר את כולם לחפש את דרכם ולשוב אל ה' יחד [אלשיך].