זעקתו של המקונן עולה נוכח אכזריותם המוחלטת של אויביו, תוך פנייה אל ה' בקשה לעשיית דין צדק.
המילה נקמתם מתארת פגיעה שנעשתה באופן גלוי ובפרהסיא [אבן עזרא], והמילה לִי מתפרשת במובן של "עלי" או כנגדי [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על ההקבלה בפסוק בין ה"נקמה" לבין ה"מחשבות", ומצביעים על שתי זוויות מרכזיות להבנת אכזריות האויב ומשפט ה':
מצד אחד, מודגש הפער שבין טבע האדם לבין התנהגות האויבים. בדרך כלל, גם כאשר אדם זומם להרע לחברו ולהשפילו, כאשר הוא מגיע לשלב המעשה מתעוררים בו רחמים והוא ממעיט ממה שחשב לעשות. אולם כאן, האויבים הוציאו לפועל באכזריות את כל מה שזממו, ללא כל רחמים, והפכו כל מחשבה רעה למעשה של נקמה [לחם דמעה]. נוכח אכזריות קשה זו, המקונן מעדיף ליפול בידי ה' ולבקש שהוא זה שיהיה השופט, ולא ליפול בידי אדם [פלגי מים].
מצד שני, הבקשה מה' לראות את כָּל־מַחְשְׁבֹתָם אינה רק תיאור של רוע, אלא דרישה למשפט. על פי הכלל לפיו ה' אינו מעניש את ישראל על מחשבה רעה אלא על מעשה בלבד, אך אצל הרשעים ה' מצרף מחשבה למעשה. לכן, המקונן מבקש מה' שידון את האויבים לא רק על מעשיהם בפועל, אלא גם על עצם המחשבות הרעות שחשבו עליו [לחם דמעה, אלון בכות].