המעבר החד מפסגת ההצלחה אל תהום האובדן מייצר חוויה קשה של חרדה קיומית ומלכודות בלתי פוסקות. המילים הקצרות בפסוק מקפלות בתוכן את המציאות הטראגית של החורבן והגלות, בה כל ניסיון להימלט מצרה אחת מוביל לנפילה לצרה אחרת.
הפרשנים מסכימים כי הצירוף פַּחַד וָפַחַת מתאר מצב שבו הבריחה מתוך הבהלה והפחד מובילה באופן ישיר לנפילה אל תוך פחת, שהיא שוחה עמוקה או מכשול [רש"י, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. בגלות, הפחד מהאויב כה גדול עד שאפילו קול של עלה נידף רודף את הגולים, ומוסיף חרדה ושברון לב על הפחת שאליו הם כבר נפלו [לחם דמעה].
באשר לביטוי הַשֵּׁאת וְהַשָּׁבֶר, קיימות שתי גישות מרכזיות להבנת המילה הַשֵּׁאת:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון שואה, שממה, חורבן ושאיה [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, לחם דמעה]. לפי כיוון זה, הפסוק מתאר את השממון המוחלט של העיר ואת האסון שבו נשבר מטה העוז והמלכות של העם. החשש הכבד היה שהשממה תביא עליהם כליה מוחלטת לאחר שסבלו את השבר [לחם דמעה].
הגישה השנייה מפרשת את המילה הַשֵּׁאת מלשון התנשאות, רוממות ושררה. לפי פירוש זה, הטרגדיה מתעצמת דווקא בגלל העבר המפואר. הנפילה ממעמד גבוה אל בור עמוק היא זו שיצרה את הפחד והשבר. אדם שהורגל לטובה ומתרומם, מרגיש את הנפילה והצרה בצורה חדה וכואבת הרבה יותר ממי שמעולם לא היה במעמד כזה [פלגי מים, לחם דמעה, צאינה וראינה]. יתרה מכך, עצם ההתרוממות וריבוי הנכסים הם אלו שגרמו לחרדה, שכן אדם שפל אינו מפחד לאבד דבר, ומתוך אותו פחד הגיעה הנפילה אל הפחת [אלון בכות]. יש אף שמוסיפים כי העושר והרוממות שימשו כהסתה ופיתוי שהדיחו את העם לדרך רעה [פלגי מים].
מתוך פרשנויות אלו נוצרת מעין חלוקה היסטורית: בעוד שזמן החורבן עצמו אופיין ברובו על ידי השממון והשבר המדיני, הרי שתקופת הגלות שבאה לאחריו מתאפיינת בעיקר במציאות היומיומית של פחד ופחת [לחם דמעה].