הפסוק מבטא את ייאוש הגלות והחורבן, ומתאר כיצד ה' עקר את העם ממקומו והוביל אותו אל תוך אפלה מוחלטת [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים עומדים על ההבדל שבין הפעלים השונים בפסוק: המילה נָהַג מתארת הנהגה ישירה של ה' האוחז כביכול בידו של האדם, בעוד המילה וַיֹּלַךְ מתארת מצב שבו ה' מניח לאדם ללכת לפניו מבלי לאחוז בו [פלגי מים].
העובדה שה' בכבודו ובעצמו הוא שמנהיג את עם ישראל (אוֹתִי נָהַג), היא שמסבירה את עומק הנפילה. בניגוד לשאר אומות העולם שגורלן נתון להשפעת מערכת של כוכבים ומזלות, ולכן גם כשהן נופלות למטה הן עתידות לעלות שוב בחלוף הזמן, עם ישראל מונהג רק על ידי ה'. משום כך, כאשר ה' מסתיר את פניו ומסיר את השגחתו בעקבות החטא, לעם ישראל אין שום מערכת טבעית שתוכל להאיר לו, והוא נותר באפלה מוחלטת עד שה' ירחם עליו מחדש [אלון בכות].
הפרשנים מקשים מדוע הפסוק כופל את דבריו ומדגיש חֹשֶׁךְ וְלֹא־אוֹר – הרי ברור מאליו שאם יש חושך אין אור. על כך ניתנו שני הסברים מרכזיים: הסבר אחד גורס כי החושך הוא משל למציאות העולם הזה. בדרך כלל, גם בתוך חשכת העולם ישנו "אור מדומה" של הצלחות זמניות וחולפות. הנביא מקונן על כך שבגלות זו, ה' הכניס את העם לחושך מוחלט, מבלי להשאיר להם אפילו את אותו אור מדומה של הצלחה זמנית כלשהי [תורה תמימה]. הסבר נוסף רואה בהיעדר האור סימן למהות הייסורים. אילו היו אלה ייסורים שנועדו לרפואה ולתיקון, היה ה' מראה לנביא מעט אור מתוך החושך. העובדה שההליכה היא בחושך גמור וללא שום אור, מעידה על כך שאלו ייסורים קשים שנבעו מכעס אלוקי [פלגי מים].