איכה, פרק ג׳, פסוק ב׳

תארו לעצמכם שאתם צועדים במקום חשוך לגמרי. בדרך כלל, גם בחושך יש קצת אור מהירח או מפנס רחוק, אבל מה קורה כשאין שום טיפת אור? כשהתרחש החורבן ועם ישראל נאלץ לעזוב את ארצו, התחושה הייתה של עצב עמוק, כמו הליכה בתוך אפלה מוחלטת. המילה נָהַג מתארת מצב שבו מישהו מוביל אותנו ממש יד ביד, לעומת המילה וַיֹּלַךְ שמשמעותה לתת למישהו ללכת לפנינו בלי להחזיק אותו. כשהנביא אומר שה׳ אוֹתִי נָהַג, הוא מסביר שה׳ בעצמו הוא זה שמנהיג את עם ישראל. בדרך כלל זו זכות גדולה, כי בניגוד לעמים אחרים שמושפעים מהטבע, אנחנו מונהגים תמיד רק על ידי ה׳. אך בגלל המעשים הלא טובים, כשה׳ הסתיר את פניו, העם נשאר בחושך, בלי שום כוח טבעי שיוכל להאיר לו את הדרך, עד שה׳ ירחם עליו מחדש. לכן מודגש שההליכה הייתה אל חֹשֶׁךְ וְלֹא־אוֹר. הרי ברור שאם יש חושך אין אור, נכון? הכוונה היא שלפעמים, גם בתקופות קשות וחשוכות, יש איזה אור קטן של נחמה או הצלחה קטנה. כאן, בגלל הקושי הגדול של הגלות, העם נכנס למצב של חושך מוחלט, בלי אפילו טיפונת של אור.