הפסוק מבטא את עוצמת הבכי והצער על החורבן, ומתאר מצב של יגון עמוק שבו הדמעות זולגות ללא הרף.
המילים עֵינִי נִגְּרָה מתארות את הדמעות הזולגות ללא הפסקה [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. עם זאת, יש המפרשים זאת באופן פיזי וקיצוני יותר, ולפיהם מרוב בכי תמידי העין עצמה כאילו ניגרת, מתרוקנת ונמסה [לחם דמעה].
באשר למילים וְלֹא תִדְמֶה, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון דממה ומנוחה, כלומר העין אינה נחה, אינה פוסקת מלבכות ואינה שוקטת [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון דמיון וצורה. לפי פירוש זה, העין בכתה כל כך עד שניזוקה, והיא כבר אינה דומה כלל לעין אנושית ואיבדה את צורתה [לחם דמעה, אלון בכות], אם כי יש מי שמציין שפירוש זה רחוק מבחינה לשונית [אבן עזרא]. אובדן צורת העין מסמל גם את העיוורון הרוחני שירד על העם בזמן החורבן, מצב שבו ניטלה הראייה וכביכול "חשכו עינינו". ראייה זו עתידה לשוב לאיתנה רק כאשר ה' ישיב את שבות ציון [אלון בכות].
הבכי הבלתי פוסק נובע מֵאֵין הֲפֻגוֹת, כלומר משום שאין כל הפסקה, הפוגה או חילוף בצרות [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, האות ה"א במילה זו משמשת בדומה לאות תי"ו במילים כמו 'תרומות' [אבן עזרא].
כאב זה מגיע לקצו רק בפסוק הבא, המבטיח: "עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא ה' מִשָּׁמָיִם". הפרשנים מציינים כי אף על פי שהכתוב אינו אומר במפורש שה' יגאל אותנו, הוא רומז לכך שגבול הסבל והצער הוא עד שתתעורר רוח הקודש, הסמוכה תמיד לגאולה. רעיון זה נלמד מתוך דרישת המילה "וירא" במשמעות של התעוררות והרקה ("ויער"), כלומר עד שה' יערה את רוחו ממרום ויביא את הגאולה שתעצור את הדמעות [תורה תמימה].