מצבו של עם ישראל בגלות אינו מתבטא רק בפגיעה הפיזית שנגרמת לו, אלא גם בהשפלה עמוקה וביחס של תיעוב ולעג מצד אומות העולם. הצירוף סְחִי וּמָאוֹס מבטא לכלוך, שפלות וגועל [ביאור שטיינזלץ, תורה תמימה, צאינה וראינה]. בביאור המילה סְחִי קיימות גישות שונות. גישה אחת מפרשת זאת כהפרשה גופנית מאוסה, כמו ליחה הניתקת מן הריאות ויוצאת דרך הגרון [רש"י], כאשר הכפילות בפסוק מדגישה שמדובר בדרגת המיאוס הגבוהה והדוחה ביותר [לחם דמעה]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה מלשון גריפה וטאטוא של עפר, דבר המרמז על מצב של טלטול ונדודים [אבן עזרא].
המילה תְּשִׂימֵנוּ מתפרשת כפעולה מתמשכת בהווה, המעידה על מצב תמידי של ביזיון [רש"י], אם כי יש מי שקורא את המילה כקריאת תמיהה ופליאה כואבת כלפי ה': וכי ייתכן שתשים אותנו למצב כה מאוס? [פלגי מים].
הפרשנים מסבירים כי השפלות בְּקֶרֶב הָעַמִּים נובעת מכך שהגויים רואים את הצרות הרבות הבאות על ישראל וכי אין מי שיעמוד להגן עליהם, ולכן הם בָּזִים להם תמיד [תורה תמימה]. מתוך כך נוצרת מציאות פרדוקסלית: אף על פי שהעמים מואסים בישראל ומתייחסים אליהם כאל לכלוך דוחה, הם חומדים את ממונם ורכושם. יחס זה מוביל אותם להתאחד כולם יחד בשפה אחת, ללא כל פחד, כדי לבוז ולכלות את ישראל בשקיקה ובתיאבון, ממש כאילו היו אוכלים לחם [לחם דמעה, אלון בכות].