מתוך מעמקי הכאב, ולאחר הניסיון להצדיק את הדין ולהשלים עם הגזרה, פורצת זעקה מרה ונוקבת. מילים אלו מציגות עימות טרגי בין החולשה האנושית לבין הציפייה לרחמי שמים, ומבטאות את השבר הגדול שבאכזבה מכך שהסליחה האלוהית לא הגיעה.
המילה נַחְנוּ היא צורה מקוצרת של המילה אנחנו [אבן עזרא]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מציג ניגוד בין טבעו של האדם לבין מידותיו של ה'. נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ משקף את ההתנהגות האנושית הרגילה, שכן יצר לב האדם נוטה לחטא באופן טבעי. לעומת זאת, הציפייה הייתה שה' יפעל על פי מידת הרחמים המאפיינת אותו וימחל, לא רק כאדון לעבדיו אלא כאב רחמן לבניו. משום כך, הסיום אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ נאמר כמעין תלונה כואבת: אנו אמנם חטאנו והתנהגנו בהתאם לטבענו האנושי והפגום, אך אתה, ה', לא נהגת כפי מידותיך הטובות המלאות ברחמים, ולא סלחת [רש"י, תורה תמימה, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה].
הכפילות במילים פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ באה להדגיש את חומרת המעשים. שתי המילים מבטאות מרד, אך השימוש בשתיהן יחד מרמז על פגם כפול בהתנהגות העם – רשעות כלפי שמיים לצד רשעות וקשיות עורף כלפי בני אדם [תורה תמימה].
מזווית שונה ופסיכולוגית, יש המפרשים את הפסוק לא כתלונה על היעדר סליחה, אלא כתיאור של מעגל הרסני של ייאוש וחטא. על פי קו מחשבה זה, החטא הראשוני מבוטא במילה פָשַׁעְנוּ. כאשר החוטאים הרגישו כי אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ וראו שהמכה מתוחה עליהם, הם נפלו לייאוש עמוק. יצר הרע שכנע אותם שחטאיהם כה מרובים עד שאין להם כל סיכוי לתקן או לזכות בכפרה. מתוך תחושת ההחמצה והייאוש מן הסליחה, הם פרקו עול לחלוטין והוסיפו לחטוא אף יותר, וזהו השלב החמור והמתקדם יותר של וּמָרִינוּ [לחם דמעה, אלון בכות].