הפסוק מציג את המציאות הכפולה של רדיפת האויב, המתבטאת הן בפגיעה מילולית גלויה והן בתכנון פנימי ונסתר, המכוונים בו-זמנית כלפי מעלה וכלפי הסובל.
המילה חֶרְפָּתָם מתוארת כדברי גידוף וביזיון [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה], אשר נאמרים באופן גלוי ופומבי [אבן עזרא]. הפרשנים נחלקו בשאלת היעד של אותן חרפות ושל המחשבות המוזכרות בפסוק.
גישה אחת רואה את הפסוק כולו כמוסב על הנביא. הנביא מוצא את עצמו במציאות טראגית שבה כׇּל־מַחְשְׁבֹתָם עָלָי – כלומר, נגדי. כאשר נבואות הזעם שלו אינן מתממשות, העם לועג לו ורוגם אותו, וכאשר הן מתקיימות, הם מאשימים אותו באסון ומתנקמים בו, למרות שדבריו נאמרו כאזהרה בלבד [ביאור שטיינזלץ].
גישה שנייה, המקובלת על רוב הפרשנים, מצביעה על חלוקה ברורה בפסוק בין הפגיעה בה' לבין הפגיעה באדם. המילים שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם ה' מבטאות את הגידופים שהאויבים מטיחים כלפי האלוהים, בעוד שהמילים כׇּל־מַחְשְׁבֹתָם עָלָי מתארות את המזימות שהם חושבים כדי להרע לישראל ולנביא [פלגי מים, לחם דמעה].
מתוך כך, עולה השאלה מדוע מלכי הגויים מחרפים את ה', הרי לעיתים קרובות הם עצמם מכירים בגדולתו. ההסבר לכך הוא שהגידוף כלפי שמיים אינו אלא טקטיקה פסיכולוגית. האויבים מחרפים את ה' לא מתוך זלזול אמיתי, אלא במטרה לפתות את ישראל, לזרוע בלבם ספקות ולהרחיקם מאמונתם. נמצא שדווקא חרפת ה' היא עצמה חלק מאותן מַחְשְׁבֹתָם עָלָי – מזימה מחושבת נגד העם, אשר מצדו נותר קדוש ואינו מושפע מכך [אלון בכות]. התנהלות זו אפיינה את צוררי ישראל לאורך ההיסטוריה, החל מפרעה במצרים ועד לאויבים בגלות בבל [לחם דמעה].
בנוסף, הפסוק מדגיש את האובססיביות של האויב. גם לאחר שהאויבים השמיעו את חרפתם ופגעו בסובל, דעתם אינה נחה. הם ממשיכים לחשוב עליו ולתכנן מזימות כאילו טרם הוציאו לפועל דבר. הם מקדישים את כל כוח הדיבור והמחשבה שלהם כדי להרע לו ללא הרף ולכל אורך היום [לחם דמעה].