מתוך עומק הייסורים ותחושת ההתעלמות האלוהית, עולה זעקה פנימית של ייאוש ואובדן דרך. בעקבות ריבוי הצרות, המקונן חושב בלבו ומכריז כי עולמו אבד לחלוטין.
הפרשנים מציעים מספר כיוונים להבנת המילים אָבַד נִצְחִי. הגישה המרכזית היא שהכוונה לאובדן התקווה לקיום קבוע ויציב, כך שכל מה שהאדם קיווה שיישאר נצחי נכזב ואבד [רש"י, פלגי מים, צאינה וראינה]. עם זאת, יש המפרשים מילה זו באופן רוחני יותר, כמכוונת לאובדן הנפש, שהיא החלק הנצחי שבאדם [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, פירוש אחר קושר את המילה לקיום הפיזי הבסיסי ביותר, ומסביר כי המילה "נצח" מתייחסת לדם שעליו מבוססים חייו ועמידתו של האדם בעולם [אבן עזרא].
ההכרזה וְתוֹחַלְתִּי מֵה' מבטאת את התחושה שגם התקווה לישועה מה' אבדה. רובד נוסף ועמוק של ייאוש זה נקשר להבדל ההיסטורי שבין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני. בעוד שבחורבן הראשון החטאים היו גלויים ולכן מועד סיום הגלות היה ידוע מראש, החורבן השני נגרם בעקבות חטא נסתר של שנאת חינם בלב. משום שהחטא היה סמוי, גם קץ הגלות נותר נסתר ואינו ידוע, וזהו השורש לזעקת המקונן על כך שנצחו ותוחלתו מה' אבדו [אלון בכות].