קרה לכם פעם שהרגשתם כל כך עצובים בגלל רצף של צרות, עד שחשבתם ששום דבר כבר לא יסתדר? מתוך הכאב העמוק הזה, המקונן מרגיש ייאוש גדול. הוא אומר אָבַד נִצְחִי, כלומר, התקווה שלו לחיים רגועים, יציבים וקבועים נעלמה. הוא מוסיף ואומר שגם וְתוֹחַלְתִּי מֵה' אבדה, שזו התחושה הקשה שאין לו יותר ציפייה לישועה ועזרה מה'.
הייאוש העמוק הזה קשור להבדל חשוב בין חורבן הבית הראשון לחורבן הבית השני. בחורבן הראשון, המעשים הרעים של העם היו גלויים לכולם, ולכן גם היה ידוע מראש מתי תסתיים הגלות והם יחזרו הביתה. לעומת זאת, הבית השני נחרב בגלל חטא נסתר של שנאת חינם בתוך הלב. מכיוון שהחטא היה סמוי, גם התאריך שבו תסתיים הגלות נשאר מוסתר ולא ידוע. חוסר הוודאות הזה, שבו לא יודעים מתי הצרות ייגמרו, הוא מה שגורם למקונן לזעוק מתוך הלב שהתקווה שלו אבדה.