קרה לכם פעם שנזכרתם במשהו כל כך עצוב, שרק המחשבה עליו גרמה לכם להרגיש שוב את אותו הכאב? כשהעם שלנו היה בגלות רחוק מהבית, הם הרגישו כאב עצום ופנו אל ה' בתפילה. הם פותחים במילה זְכָר ומבקשים מה' שיזכור אותם, כי בקשה כזו נועדה לעורר את הרחמים שלו עליהם. הם מבקשים שיזכור את עָנְיִי, שזהו העוני, הדוחק והייסורים שהם עוברים, ואת וּמְרוּדִי, כלומר את הבכי, הזעקה והיללה שלהם מתוך הקושי. כדי לתאר עד כמה המצב שלהם כואב, הם משתמשים במילים לַעֲנָה וָרֹאשׁ. לַעֲנָה היא מאכל מר מאוד, וצירוף המילה רֹאשׁ מתאר משקה מר. הם בעצם אומרים שהצרות שלהם, והחרטה העמוקה על הטעויות שעשו, הן כל כך קשות. אפילו עכשיו, הזיכרון של אותן צרות לא הופך להיות קל יותר עם הזמן, אלא נשאר מר ומכאיב ממש כמו לטעום את המאכל והמשקה המרים ביותר.
איכה, פרק ג׳, פסוק י״ט
זְכׇר־עׇנְיִ֥י וּמְרוּדִ֖י לַעֲנָ֥ה וָרֹֽאשׁ׃ {ס}
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.