תחושת המחנק והייאוש המוחלט מקבלת ביטוי מוחשי כאשר האדם מרגיש שהוא טובע וסופו קרב. מילים אלו משתמשות בדימוי של טביעה כדי להמחיש את עומק הצרה ואת תגובת הנפש אליה.
מבחינה לשונית, המילה צָפוּ משמעותה הציפו ושטפו [אבן עזרא]. על פי הפשט, תיאור זה ממשיך את הפסוק הקודם העוסק בנפילה לבור. הבור שאליו הושלך הדובר לא היה ריק אלא מלא במים [ביאור שטיינזלץ], שכן דרכם של בורות להכיל מים באופן טבעי [תורה תמימה]. כאשר המים מגיעים רק עד מותניו של האדם, עדיין מקננת בו תקווה, אך ברגע שהמים צָפוּ מַיִם עַל רֹאשִׁי, התחושה היא של אובדן מוחלט [רש"י]. במצב זה עולה המחשבה אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי – כלומר, הגיע סופי ואבדה תקוותי [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. יש המפרשים את המילה נִגְזָרְתִּי כביטוי למשאלה למות מתוך ייסורי הגלות, כאילו הדובר אומר: הלואי וכבר נגזרו חיי והייתי מת לפני ימים רבים, כדי לא לסבול צרות כה קשות [לחם דמעה].
לצד הפירוש המילולי, חלק ניכר מן הפרשנים מבינים את הפסוק כמשל. הסיבה לכך היא שאילו היה מדובר בטביעה ממשית, הדובר היה מציין בפסוק הבא שהוא קורא אל ה' מתוך המים, ולא רק מתוך הבור [תורה תמימה]. לפי גישה זו, המים השוטפים מסמלים את אומות העולם הקמות על ישראל כהמון מים סוערים [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה]. בנוסף, המים מדמים את הצרות המרות והתכופות של הגלות, אשר מציפות את האדם מכף רגל ועד ראש ללא מתום [פלגי מים, לחם דמעה].
עם זאת, למרות שנדמה כי המים עלו מעל הראש והאדם אבוד לחלוטין, הפרשנים מדגישים כי הדובר אינו נכנע לייאוש. דווקא מתוך המחשבה ש"נגזרתי", הוא אוסף את תקוותו ובוחר להישען על ה' ולקרוא אליו לעזרה [רש"י, צאינה וראינה].