תחושת מחנק ולכידה מוחלטת אופפת את האדם הנתון בצרה, כאשר כל פתחי המילוט, הן הפיזיים והן הרוחניים, נחסמים ומשתבשים בפניו.
ברובד הפיזי של המציאות, הדרכים הראשיות, הרחבות והמוכרות נחסמו לחלוטין באבני בניין כבדות [אבן עזרא, לחם דמעה, שטיינזלץ]. חסימה זו מונעת מהאדם להתהלך במסלולים הרגילים שבהם הולכים בני אדם, עקב אימת האויבים והמבקשים את רעתו [צאינה וראינה]. משמעות המילה עִוָּה היא קלקול, חורבן ועיקום [תורה תמימה, שטיינזלץ]. משום שהדרכים הראשיות נחסמו, האדם נאלץ לברוח אל הנתיבות – אותם שבילים צרים ונסתרים המסתעפים מן הדרך המרכזית – אך מתברר שגם הם התעקמו והשתבשו [רש"י, לחם דמעה, אלשיך]. שבילים אלו מתוארים כדרכי עקלתון מתעתעות; הבורח בהם סבור שהוא מתקדם קדימה, אך למעשה הוא מסתובב לאחור או נתקל במבואות סתומים, מה שמוביל אותו היישר אל מארבי האויב ומלכודותיו [לחם דמעה, אלשיך]. מבחינה היסטורית, חורבן הדרכים בא לידי ביטוי גם בסתימתן של מחילות תת-קרקעיות שחיברו בעבר בין ערים, ובכך התארכה והסתבכה הדרך משמעותית [תורה תמימה].
לצד המצור הפיזי, הפרשנים מזהים בפסוק מצור רוחני כבד, שבו ה' אינו רק נמנע מלהושיע, אלא אף מציב מכשולים חדשים בפני הסובל [שטיינזלץ]. המילה בְּגָזִית נקשרת באופן סמלי לחרב ולשפיכות דמים, ומרמזת כי בעטיו של החטא, ה' חסם בחומה את מסלולה הישיר של התפילה. משום כך, גם התשובה אינה יכולה לעלות בדרך המלך הישרה מן הארץ אל כסא הכבוד, והיא נאלצת לפלס את דרכה במסלול עקלקל, עקיף וקשה [אלון בכות].
במישור הפנימי והמוסרי, החומה הנבנית בפסוק מסמלת את יצר הרע. היצר מקים חומת אבנים אטומה החוסמת את האדם מלהלך בדרכי התורה והמצוות. ברגע שהגישה לדרך הישרה נמנעת, נתיבותיו של האדם מתעוותות, והוא מוצא את עצמו נגרר ומתרגל לאורח חיים של חטא וקלקול [פלגי מים].